ואז לילה אחד זה קרה….
התחלתי את הטיפול בהתמכרות. התלהבתי לספור את הימים הנקיים. הימים הפכו לשבועות אחדים. חשבתי שזהו!!! אני מגיעה לרטורנו, מקום מוגן, משתתפת בפגישות, מבינה את עומק המחלה וקובעת לעצמי חד משמעית שלעולם לא אסוג אחורנית. כיום אני בסדר,אני גם לא לבד, (כי מכור לא יכול גם אם הוא מאד רוצה להחלים לבד…) ואין עוד מקום לתאוה. כן, הכרזתי על נקיוני ונעלתי בפני התאוה את הדלת.
הספונסר שליוה אותי אמר לי שאצל מכורים התאווה קיימת תמיד. היא לא נעלמת. לפעמים היא רדומה,לפעמים היא ממש בתרדמת, אבל – תתכונני! לפעמים היא מתעוררת. הוא הסביר לי מה עושים כשהתאוה מתעוררת, אבל אני הקשבתי להסבר כישראלי שמקשיב להסברים כיצד יש לנהוג כשמתפרץ הר געש…הייתי בטוחה שהתאוה לא תתעורר עוד.
עד ש…לילה אחד זה קרה.
התעוררתי בשלוש וחצי לפנות בוקר, ונוכחתי שהתאוה נכנסה. היא כבר בתוכי. היא לא דפקה ולא בקשה רשות. היא פשוט פתחה את הדלת, נכנסה והתבייתה בתוכי. הצורך בריגוש המתוק הלך וגבר. הגוףוהנפש דיברו בשפה המוכרת. הם חיפשו את התחושות הנעימות. הם לא חשבו על הצער הכאב והסבל הנורא שבא אחר כך.
הייתי בשלב של ניקיון מלא בזכות הטיפול. "חזרתי בתשובה שלימה". עזבתי את ההתמכרות. התחרטתי מאד על כל מעשי והפגיעות שפגעתי באחרים ובעצמי. הבטחתי לא לחזור עוד לדרך הנוראית הזאת שמובילה רק לאבדון. אבל – כל זה לא עמד לזכותי. היא היתה שם התאוה. מחכה לי. ניסיתי להפעיל כוחניות, לגרש אותה, לסלק אותה, להתעלם ממנה, להתגבר עליה!
ואז נזכרתי בהסברים על ההתנהגות בזמן התפרצות של הר הגעש. נזכרתי שהתאוה יותר חזקה ממני. אם אצא נגדה למלחמה גלויה, היא תנצח. היא כבר הוכיחה לי בעבר כשנלחמתי בה שהיא חזקה יותר. הפעם – אלך איתה בעורמה. אנסה את השיטה שלמדתי ברטורנו.
הצעד הראשון בשיטת 12 הצעדים אומר "הודינו שאנו חסרי אונים מול ההתמכרות ושחיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול." להודות בחוסר אונים פירוש הדבר להתקשר למישהו אחר מהקבוצה או מהמטפלים, ולספר שאני חסרת אונים. אחרי כן קורים דברים מדהימים שהשכל לא יכול להבינם.. בארבע לפנות בוקר לא יכלתי להתקשר לאף אחד. ובכל זאת משהו משך אותי לנסות את זה, לראות אם זה עובד. שכבתי במיטתי, הסתכלתי על התקרה, ואמרתי לעצמי: "אני מודה בחוסר אונים מול התאוה שנכנסה לתוכי. כן, את חזקה ממני, אני לא נלחמת בך, כי אני לא יכולה לך. אבל אני מוותרת עליך.
כן, בענין התאוה איבדתי את השפיות. נכון, אני אישה נהדרת, מתפקדת, כריזמטית, מצליחה בהרבה תחומים בחיים, אבל בכל הקשור לתאוה – אני לא שפויה. ואדם לא שפוי לעולם לא יוכל לעזור לעצמו בנקודה בה איבד את השפיות.
כאן מגיע צעד 2: הבנתי שרק כוח אחר חזק ממני יכול לעזור לי לחזור לשפיות. והכוח הזה הוא אלוקים. פניתי אליו, ואמרתי לו שרק הוא יכול לעזור לי. אני לא יודעת להתפלל, אבל ביקשתי ממנו עזרה.
המשכתי ואמרתי לו שאני מוסרת אליו את כל חיי ורצונותי. מוותרת על הרצון העצמי שלי בכל הקשור להתמכרות.
נזכרתי במה שאמר לי איתן מרטורנו שכל הרגשות והמחשבות שלנו הן לא עובדות. התחלתי להרפות.
ופתאום – זה קרה!!! התחלתי להרגיש שהיא מניחה לי, ושאין לה מה להתעסק איתי. לפחות לא להיום. היא חזרה לשכון במערה שנמצאת בתוככי הנפש שלי. פתאום הרגשתי את טעם החופש – ההתנתקות מכבלי ההתמכרות. אני חופשיה ומחברת לאלוקים – הכוח העליון שעזר לי.
איזו חויה מדהימה. את החויה הזו אי אפשר ללמוד מהספרים על 12 הצעדים.
כדי לחוות באמת, חייבים לנסות. לא לפחד. גם אם זה נראה טפשי ואוילי. כדי להרגיש את התחושה הנפלאה הזו אסור לוותר. עושים כמה פעולות פשוטות, והאור הולך ומפציע – הולך ומתגבר.