הוא ישב מולי ואמר בשקט, שהוא מתחיל להרגיש קצת יותר מאז שהוא הפסיק להשתמש.
הוא אמר, יש לי מין תחושה קטנה כזאת, שיש עוד אנשים סביבי ואני שם לב כיצד אני משפיע עליהם.
הוא סיפר שכל השנים של השימוש הוא לא הרגיש כלום. שכל רגע פנוי בחיים הלך ישר לשם, לשימוש, ולא נשאר בכלל מקום לשום רצון אחר.
עצרתי יחד איתו ונתתי למשפט הזה להיכנס פנימה, לשקוע.
ואז, אחר כך, הוא הוסיף עוד משהו שתפס אותי. הוא אמר: אתה יודע, אני אף פעם לא פחדתי. לא מגובה, לא מכל מיני מצבים מסובכים או מבני אדם, לא יודע… פשוט לא פחדתי משום דבר.
וזה, לא הסתדר לי. תמיד כשאני שומע מישהו אומר "אני לא מפחד", או "אמי לא מרגיש… אני שומע משהו אחר לחלוטין, מתחת לזה, אני שומע משפט שאומר: "אני לא מתקרב למקום שבו הפחד או הרגש בכלל יכול להופיע".
אז לאחר רגע שאלתי אותו בעדינות, ממש בזהירות, האם הוא באמת לא פחד, או שאולי בעצם הוא פחד מהפחד עצמו?
הוא נעצר לרגע. ביקש שאסביר לו למה אני מתכוון.
דיברנו קצת על הרגעים האלה שבהם אדם באמת לא יודע מה הולך לקרות, על המקומות שבהם אין לנו שום שליטה, ושבעצם לא הפחד הוא זה שמפחיד אותנו, אלא האפשרות בכלל להרגיש אותו. ופתאום משהו שם נפתח, הרגשתי את זה.
הוא אמר שזה מסתדר לו בראש, שהוא לא נמנע מאיזו סכנה ספציפית, אלא נמנע מהאפשרות שזה יגרום לו להרגיש פחד. ישבנו ככה, שנינו, עוד כמה דקות. לא היה צריך יותר. זה היה רגע קטן, אבל אמיתי.
ומאז, זה לא יוצא לי מהראש. אני חושב על זה. כמה פעמים גם אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו "לא מפחדים", "לא אכפת לנו" או "לא מרגישים", רק בגלל שהתרחקנו או שהרחקנו את עצמנו, מכל המקומות שבהם הלב היה צריך לדבר ולהתחבר.
אנחנו לומדים לסגור את עצמנו, לא מתוך כוח, אלא כי זה פשוט קל יותר.
ואני חושב שעמוק בפנים אצל כל אחד מאיתנו יש רגע כזה, שבו צריך לחזור לאט לאט, להסכים להרגיש קצת יותר…
אולי רק זה באמת מחזיר אותנו לחיים.
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
