פוסט מספר 7 בסדרה על טראומה ופוסט טראומה – והתמכרות
כפי שסיימנו בשבוע שעבר, לאחר יומיים, כאשר אמרתי לדוד שבוא נחכה מעט לפני שאנחנו מקבלים כיוון האם נכון לו ללכת לטיפול כללי או לטיפול בהתמכרויות, דוד חזר אליי שוב. טעון, דרוך, חסר שקט.
וכאשר התחלתי לדבר איתו, הוא התחיל לומר לי, אתה יודע מה, עזוב. אני רוצה לצאת. נמאס לי. אין לי כוח לתהליך הזה. תן לי לצאת.
עצרתי את דוד ושאלתי אותו, תגיד, כמה זמן חיכית להיכנס לפה?
הוא חשב רגע ואמר, חודש וחצי.
אפשר לשאול שאלה? שאלתי.
כן, הוא אמר.
ובחודש וחצי הזה, מה קרה?
הוא אומר, האמת שבחודש וחצי הזה סבלתי נורא. בגלל שידעתי שאני הולך לטפל בעצמי, הסרתי כל עול והשתמשתי כמו משוגע. גם בדברים שלא רציתי להשתמש. בכמויות שלא חשבתי.
וכשאתה מוצא את עצמך פה בסוף, יום לפני שהגעת, מה היה קורה אם היו מודיעים לך שאתה לא מתקבל?
אין מצב, הוא אומר, אין מצב. הייתי הופך שולחנות.
אז אתה יכול להסביר לי את זה? אני שואל.
את מה? הוא אומר.
את זה, איך אחרי כל מה שאתה אומר לי עכשיו, מבחינתך עכשיו אתה רוצה לקום ולצאת?
אני אסתדר, הוא אומר, הכל טוב. אני כבר כמה ימים נקי. אני אסתדר.
עצרתי אותו רגע ואמרתי לו, אתה יודע מה, חכה בכל אופן. יש לך פה כרגע כשבועיים ומשהו. תהיה פה את הזמן הזה. במשך הזמן הזה תמשיך לצבור עוד ימי ניקיון, עוד תובנות, עוד מחשבות, עוד רעיונות ואז
בוא נדבר כמה ימים לפני שתצטרך לסיים פה, ונדבר שוב לגבי ההמשך שלך.
לא, הוא אומר. אני החלטתי. אני קם והולך.
וברגע הזה עוברת לי מחשבה בראש.
איך זה קורה?
מה גורם לאדם שחיכה חודש וחצי זמן המתנה לטיפול, שסיפר בעצמו כמה הוא התפרק לפני שנכנס, כמה הוא איבד שליטה, כמה הוא היה מוכן להפוך שולחנות אם לא היו מקבלים אותו, לעמוד אחרי כמה ימים של ניקיון ולומר, אני בסדר. אני אסתדר. אני יוצא.
מה גורם למכור, מה גורם לדוד, לפעול בכזאת פזיזות, בכזאת בהילות, מתוך דחף כל כך חזק של כאן ועכשיו.
ואולי כדי להבין את הרגע הזה באמת, צריך לרדת רגע מתחת למילים שלו, לא רק לשמוע את המשפט, אני אסתדר.
אלא להבין מה קורה בתוך המוח, בתוך הגוף, בתוך מערכת הרצון, הדחף והתגמול של אדם מכור, ברגע שבו הוא בטוח לגמרי שהוא רק מקבל החלטה פשוטה.
בפוסט הקודם, בשבוע שעבר, אני חושב שהייתה הבנה ותובנה משמעותית. כאשר ההתמכרות כבר נהית בעיה בפני עצמה, הטיפול בהתמכרות הוא לא רק גמילה. הוא לא רק ההפסקה, כי זה רק החלק הפיזי, הטכני, הפשוט והקל. הגמילה האמיתית, הטיפול בהתמכרויות, הוא טיפול בלמידת דרך חיים חדשה.
מכיוון שהאדם המכור רגיל לאורח חיים ודרך חיים שהתמצית שלהם היא ההתמכרות עצמה.
אז אולי נדבר טיפה על ההיבט הביו-פסיכו-סוציאלי של המכור, ומה קורה לו בהתמכרות, ואז אולי נבין מהם המרכיבים הראשוניים לכל טיפול מוצלח בהתמכרויות.
נתחיל לדבר בקצרה ובתמצות על החלק הנוירוביולוגי.
הגוף שלנו מושפע בעיקר מהמוח וממערכת העצבים. והדרך שבה המוח פועל ומשפיע על הגוף היא גם על ידי חומרים כימיים שעוברים ברחבי המוח, משתחררים ונמצאים בחלקים מסוימים במוח, וגם על ידי אותות חשמליים שעוברים במסלולים עצביים. וכך המוח פועל ומשפיע, דרך חומרים כימיים ואותות חשמליים.
ממש במילה או שתיים (למי שמכיר אותי, לא באמת), המוח מורכב מרשתות של נוירונים, תאי עצב הנמצאים במוח, והוא מורכב ממיליארדי נוירונים וחיבורים בין נוירון לנוירון.
תחשבו על מערכת הנוירונים כמו מערכת מסועפת, אינסופית ומסובכת של כבישים, שבהם נוסעים המידעים השונים שמועברים מכל חמשת החושים ועוד יותר מהגוף אל המוח, בתוך המוח עצמו, ואל הגוף בחזרה.
חלק ממה שמניע את אותם אותות חשמליים הם החומרים הכימיים שמופרשים במוח ובגוף עצמו. החומר מופרש מקצה הנוירון השולח, ועובר אל הנוירון הבא. האם הוא עובר במעבר ישיר? האם הם מחוברים ממש אחד לשני? לא.
בין כל נוירון לנוירון יש דבר שנקרא "מרחב סינפטי", מרחב קטן בין קצה הנוירון השולח לבין הנוירון המקבל. אל המרחב הזה משתחררים החומרים הכימיים, שנקראים נוירוטרנסמיטרים. הם משתחררים מהצד הפרה סינפטי, כלומר מהנוירון השולח, ונקשרים לקולטנים בצד הפוסט סינפטי, כלומר בנוירון המקבל.
ובמרווח הזה, כאשר החומר נמצא, הוא משפיע וגורם למערכת לפעול. לאחר שהחומר עשה את פעולתו, חלק ממנו מתפרק, חלק ממנו מתפזר, וחלק ממנו נקלט בחזרה אל הנוירון השולח בתהליך שנקרא קליטה חוזרת. זאת אומרת, הדבר שגורם לפעולה ולמערכת לפעול זה החומרים כאשר הם מועברים במרווחים הבין סינפטיים. משך הזמן שהם שם, והכמות שנמצאת שם משפיעים על התקשורת בין רשתות הנוירונים והכבישים שעליהם נוסעים המידעים.
נדבר ונתמקד היום בחומר ידוע, ומהחומרים המובילים והמשפיעים ביותר בעולם ההתמכרויות, החומר הכימי שנקרא דופמין.
דופמין הוא חומר שקשור ומחובר בעיקר לכל העולם של התנועה, הפיזית והנפשית בתוך העולם של האדם. הוא חומר מוביל בשבילים במוח המיועדים של למרצה, רצייה, מוטיבציה ולמידה במוח. הוא חומר משמעותי מאוד בתוך אותם אזורים במוח שקשורים לתנועה, מוטיבציה, ציפייה לתגמול וחזרה על התנהגות.
עכשיו נבין נקודה מעניינת. הגוף שלנו בכל רגע נתון שואף למושג שנקרא הומיאוסטזיס, איזון, שיהיה איזון בין כל מרכיבי האדם.
לכן האדם תמיד יחפש לאכול כדי לשבוע ולחזור לאיזון. הוא תמיד יחפש כל דבר שיאפשר לו לחזור לאיזון, פיזי, מנטלי, רגשי, רוחני וכן על זו הדרך.
כל יציאה מתוך האיזון הזה תגרום לבן אדם בצורה נמרצת לחפש אחר דבר כזה או אחר שיחזיר שוב את הגוף להומיאוסטזיס, לאיזון.
ובהתמכרות, עם הזמן, לא מדובר רק בחזרה לאיזון רגיל. לפעמים הגוף והמוח מתחילים להתרגל לאיזון חדש, נמוך יותר, חסר יותר, כזה שבו בלי החומר או ההתנהגות האדם כבר מרגיש פחות חי, פחות רגוע, פחות מסוגל.
לכן הדופמין הוא חומר חשוב מאוד, מכיוון שלולא הדופמין האדם יהיה כמעט חסר מוטיבציה לנוע ולזוז קדימה, פשוטו כמשמעו.
נעשה מחקר מדהים שהראה על עכברים שכאשר פגעו אצלם בצורה קיצונית ביכולת של מערכת הדופמין לפעול, הם כמעט הפסיקו ליזום אכילה ושתייה.
*שמו במרחק קצר מהם אוכל, והם לא ניגשו אליו באופן טבעי, עד כדי סכנת מוות.*
זאת אומרת שאנחנו מבינים שאותו דבר שגורם לנו תיאבון ורצון ללכת לאכול, קשור גם למערכת הדופמין ולמערכת הגמול והרצייה שלנו, שגורמת לנו לנוע, לרצות, לחפש, ולהגיע שוב לאיזון.
לכן המערכת הזאת היא מהמערכות החשובות בגוף האדם.
מה קורה לכל אדם עם המערכת הזאת?
מה קורה למכור?
מה קורה בזמן התמכרות למערכת הדופמין? ולמערכת ההמרצה והרציה?
ועוד ועוד
מחר בפוסט המשך.
להיכן פוסט זה לקח אותנו?
איזה דבר חדש למדנו היום?
אילו מחשבות זה מעלה בנו?
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
