המשך פוסט מספר 7 בסדרה על טראומה ופוסט טראומה – והתמכרות
בחלק הראשון התחלנו מהשאלה הפשוטה והכואבת על דוד: איך אדם שחיכה חודש וחצי לטיפול, וסיפר כמה איבד שליטה לפני שנכנס, יכול אחרי כמה ימים של ניקיון להיות בטוח שהוא כבר מסתדר לבד.
כדי להבין את זה, ירדנו רגע אל הרובד הנוירוביולוגי: דיברנו על המוח, על מערכת העצבים, על דופמין, ועל הדרך שבה מערכת הגמול והרצייה מפעילה אותנו לזוז, לרצות, לחפש ולהירגע.
בפוסט הזה נמשיך צעד נוסף פנימה, וננסה להבין מה קורה למערכת הזאת בזמן התמכרות.
אז בכל רגע נתון קיים לנו דופמין ומופרש במוח. הוא קיים, אבל בעוצמות ובכמויות נמוכות יחסית, וכאשר אנחנו מתרגשים, מצפים למשהו, נזכרים בזמן מהנה, או אפילו מריחים ריח טוב של אוכל, תהיה עלייה בפעילות הדופמין במוח.
כאשר הוא מופרש, הוא מצד אחד גורם לנו לרצות משהו, לנוע אליו, לחפש אותו, לזכור אותו.
אך באותו רגע, אחרי שקיבלנו את אותו הדבר, המערכת מתחילה לחפש שוב חזרה לאיזון. ואם קיבלנו גירוי חזק מאוד, נקבל בסופו של דבר גם תחושה חזקה לצד השני.
והסיבה לכך היא שהגוף שוב רוצה להגיע להומיאוסטזיס, לאיזון.
ולכן כאשר קיבלתי הרבה ממשהו, הגוף שוב שואף להגיע לאיזו תחושה מאוזנת וחזרה לבייסליין שלו.
כל זה קורה כאשר המערכת הפנימית שלנו מאוזנת ומווסתת, וכאשר הדברים שאנחנו צורכים הם טבעיים ובמידה סבירה.
אך מה יקרה כאשר אנחנו נתחיל לצרוך חומרים משני תודעה, לדוגמה אלכוהול וסמים?
שתיית אלכוהול יכולה להעלות את פעילות מערכת הגמול והדופמין במוח, והיא חלק ממה שגורם לאלכוהול להיחוות אצל חלק מהאנשים כמשהו מרגיע, משחרר או מתגמל.
בסם קוקאין למשל הדבר עוצמתי יותר, קוקאין גם גורם לעלייה חזקה בדופמין במערכת הגמול, וגם חוסם את הקליטה החוזרת של הדופמין אל הנוירון השולח, כך שיותר דופמין נשאר במרווח הסינפטי ומשפיע שם בעוצמה גבוהה יותר.
במחקרים מסוימים בבעלי חיים נמדדו עליות של מאות אחוזים בדופמין באזורי תגמול במוח, ובחלק מהמחקרים נראה כי קוקאין הגיע סביב 400% מהבייסליין הרגיל.
גם אם נחשוב על ההתרגשות העזה ביותר שאנו יכולים לדמיין, על התחושה של ההתעוררות והעוררות הגבוהה ביותר שאנחנו יכולים לשער, אז הרבה יותר מזה, זו התחושה שהאדם יכול לקבל כאשר הוא מקבל מכה חזקה של דופמין ושל מערכת הגמול, כאשר הוא צורך חומר כזה או אחר.
חשוב לומר, זה לא רק בחומרים משני תודעה. גם התמכרויות התנהגותיות כגון הימורים, מסכים, מין, והתמכרויות רגשיות כמו התמכרות לשליטה, ריצוי ועוד, הם גם מפעילות את מערכת הגמול, את מערכת הציפייה, ואת הדפוס הזה שבו האדם חוזר שוב ושוב אל אותו דבר שנותן לו לרגע הקלה, ריגוש, שליטה או תחושת חיות.
כמובן שיש הבדל בין חומר שנכנס לגוף ומשנה באופן אקטיבי את הפעילות הכימית במוח, לבין התנהגות שמפעילה את המערכת בדרכים אחרות, אבל בשני המקרים אנחנו רואים את אותו עיקרון בסיסי: המוח לומד ששם יש הקלה, ואז הוא מתחיל לחפש אותה שוב.
מה קורה ברגע שמופרשת כמות כזאת של דופמין, או ברגע שמערכת הגמול מופעלת בעוצמה כל כך גבוהה?
האדם נמצא בתחושה של אופוריה, מוטיבציה, ושל התרוממות רוח.
אך רגע לאחר מכן, הגוף באופן טבעי גם מתחיל לייצר תחושה מסוימת של "כאב", של חוסר, וירידה… מכיוון שהגוף רוצה להגיע שוב להומיאוסטזיס, לאיזון. והתחושה של ה"דאוון" גם היא יכולה להיות חזקה יותר, בהתחשב בעוצמה ובאגרסיביות של ההתרוממות שקורית.
עם הזמן, ככל שהאדם ממשיך את ההתנהגות הזאת, קורים שני דברים כואבים.
הדבר הראשון זה שהאדם מתחיל לחפש שוב ושוב את התחושה הטובה הזאת, כי מי מאיתנו לא רוצה תמיד להרגיש בטוב?
וזה, מבחינת החוויה של האדם, יכול להרגיש כמו הטוב ביותר שאדם יכול לדמיין.
אך לאחר פעמים רבות שבהם מופעלת במוח מערכת הגמול בעוצמות גבוהות מאוד, המוח כבר מתקשה להתמודד עם זה, והוא מתחיל להגן על עצמו ולהסתגל לעומס. ואז קורה דבר שבעולם ההתמכרויות נקרא "סבילות", הגוף מתחיל לפתח סבילות לחומר, להתנהגות, ולתחושת התגמול עצמה.
ככל שתאכל יותר שוקולד, הוא פחות ירגש אותך. אם נבוא לראות עיר נופש בפעם הראשונה, נתפעל מהמראות שלה, אך אם נגור שם יום יום, אנחנו פשוט כבר לא נתרגש באותה צורה.
וזה מה שקורה בתהליך הסבילות בהתמכרות.
ועוד יותר, אותם קולטנים, אותם חלקים במוח שאחראים לקלוט את החומר, מתחילים להשתנות, במקרים מסוימים הגוף והמוח מורידים את הרגישות של הקולטנים, ולפעמים גם את הכמות או הזמינות שלהם, מכיוון שהמערכת מנסה להגן על עצמה מפני עודף גירוי, ואז, החומר כבר פחות משפיע על האדם.
וכאשר זה קורה, האדם ממשיך לרדוף ולחפש את אותן תחושות ראשוניות רצויות, אך אלו, בעקבות סיבות ביולוגיות, נפשיות והתנהגותיות, כבר כמעט לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו בתחילה.
והאמת שאצל דוד שלנו הדבר עוד יותר מסובך. זוכרים שהוא סיפר כי בגיל צעיר הוא נפגע חברתית ולאחר מכן מינית מחברים. חוויה כזאת לא נשארת רק כסיפור, היא נרשמת גם בגוף. היא יכולה להגיע יחד עם בלבול, קיפאון, הצפה, אדרנלין, שיתוק, רצון לברוח, ועוד תחושות שהאדם עצמו לא תמיד יודע להסביר לעצמו. וכאשר אדם שחווה חוויה כזאת פוגש בהמשך סם, חומר פסיכואקטיבי, או אפילו דפוס התנהגותי ורגשי שנותן לו פתאום עוררות, התרגשות, עוצמה, ניתוק או תחושת חיות, נוצר בלבול עמוק מאוד.
מצד אחד, אלו תחושות מוכרות, הגוף כבר מכיר עוצמה שכזאת, הוא מכיר את ההצפה, איבוד השליטה, הוא מכיר את המעבר החד בין פחד, קיפאון ותחושה גופנית חזקה.
מצד שני, בתוך ההתמכרות, אותן תחושות יכולות להתפרש לרגע כהקלה, כאופוריה, כמשהו שמרים אותו מעל הכאב. וכאן נוצר הפיצול הכואב, אותו דבר שמזכיר לגוף משהו מאיים, גם נותן לו לרגע דרך לברוח. אותו חומר שמעורר, גם מנתק. אותו דבר שמקרב את האדם לזיכרון, גם עוזר לו לא להרגיש אותו.
וכאן הגלגל נעשה הרבה יותר חזק, כי ההתמכרות כבר לא יושבת רק על חיפוש אחרי תחושה טובה, היא יושבת גם על ניסיון לברוח מתחושות שהאדם לא יודע איך לשאת.
וכך יכול לתחיל הגלגל האכזרי של האדם אל תוך ההתמכרות.
ישנם גם שינויים במבנה ובתפקוד המוחי ממש, ובעקבות כך ועוד דברים, גם בדפוסי התנהגות והחיים של המכור, ועליהם נרחיב בפעם הבאה.
להיכן פוסט זה לקח אותנו?
מה התחדש לנו?
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
