עצב – בעצב

היום אני רוצה לדבר על הסיוט הכי גדול שלנו…

לפני כחודש, ‏יושב אצלי מטופל ואומר לי: אני הבנתי אתכם, זהו אתם כאלה שאי אפשר לסמוך עליכם.

כבר פעם אחת התלוננתי על הנקודה הזאת בהתחלה, ואף אחד לא עשה עם זה שום דבר, ואתם אומרים לי שאכפת לכם… והיום בבוקר שוב פעם זה קרה, ואני מבין שאם אני לא אהפוך פה שולחן שום דבר לא יקרה.

אז הפכתי שולחן, קמתי צעקתי קיללתי.

אבל בסוף מה קורה? במקום לקחת אחריות כמו גדולים, במקום להגיד לא התייחסנו בפעם הראשונה לזה שאמרתי כך וכך, והנה שוב פעם זה קרה, אז אתם באים ונותנים לי "תוצאה", על זה שצעקתי והתפרצתי וקיללתי.

אז אני מבין שאין מה לסמוך עליכם, שום דבר פה לא אמיתי, והאמת שכל החיים זה ככה, פשוט לקחתם את מה שאני יודע תמיד על החיים, וחיזקתם את זה שוב פעם. תודה רבה לכם.

זה מה שאני שומע כשהתיישבתי עם מטופל לאחר שהוא קיבל "תוצאה" – ללכת ולקחת לעצמו פסק זמן ולחשוב על התפרצות שהייתה לו בבוקר.

כמה כיף ונחמד לנו שיחה כזו?

איפה אני שם את עצמי? מה אני אומר?

כמה כאב יש למטופל כאשר הוא משתף ואומר, "ניסיתי לסמוך, אני רוצה, אבל אתם שוב מוכיחים שאין על מי לסמוך."

אז ‏היום אני רוצה לדבר על הסיוט הכי גדול שלנו…

איך אנחנו מתמודדים כאשר אין לנו ברירה. כאשר אנו מוכרחים להתעמת עם הסיוט שלנו, לעמוד מול אתגר, קושי והסיוט הגדול והנורא ביותר שלנו.

ואז מה? איך אנחנו מגיבים? איך מצופה מאיתנו להגיב? ואיך מגיב המכור?

בחסד השם, ברא אותנו האלוקים עם דבר שנקרא מנגנוני הגנה.

מנגנוני הגנה תפקידם לשמש כמתווכים ומסננים עבור האדם. בכל רגע נתון, כבני אדם, אנו חווים ונחשפים לאין ספור פריטים ועל מנת שנוכל לנהל חיים תקינים יצר לנו הקב"ה מנגנוני הגנה כאלה ואחרים על מנת שנוכל להתמודד עם המציאות כפי שהיא. ישנם מנגנוני הגנה רבים: הכחשה, הדחקה, השלכה, ההזדהות עם התוקפן ועוד ועוד.

אך מכנה משותף לכל המנגנונים הללו הוא אחד, לאפשר לנו כבני אדם לנהל חיים תקינים, שפויים ושגרתיים, למרות ויחד עם מידע כזה או אחר שיכול לעלות אל המודעות שלנו. לכל אחד יש כמה מנגנונים שבהם הוא משתמש יותר, איתם הוא מצליח לנהל חיים תקינים, ואלה משמשים אותו בנאמנות.

אך מה קורה כאשר המנגנונים הללו קורסים?

או מה קורה כאשר מכריחים את האדם להתמודד עם המציאות כפי שהיא ללא תיווך, ריכוך או עיוות כזה או אחר של מנגני ההגנה שלנו? איך אנחנו נגיב אל מול נושא מורכב וקשה כאשר לא יהיה לנו את המנגנון ההגנה הקבוע שלנו?

אז כל זה ועוד הרבה יותר…

חווה המטופל שמגיע לגמילה, לאישפוזית.

מנגנון ההגנה שלו, ההתמכרות – החומר, השתייה ודפוסי ההתנהגות שלו, שעזרו לו וסייעו לו להתמודד עם החיים כפי שהם, נלקחים ממנו ברגע אחד. ולפתע עומד הוא כמו "עצב" חשוף במרחב החיים, וכל דבר ולו הקטן ביותר יכול להקפיץ אותו ולגרום לו לאבד את הצפון.

ושם, בדיוק שם, ברגע החשוף, הכואב, המפחיד והמאיים הזה, בדיוק שם, באישפוזית ובגמילה אנחנו נדרשים ללכת בין שתי קטבים עדינים ומורכבים. שפעמים רבות גם אנחנו כאנשי מקצוע נאבדים בין הקטבים הללו.

בין השחרור וההרפיה.

בין הלחץ, הסטרס והאינטנסיביות שנדרשת במקום בעל חוקים וכללים, לבין היכולת להבין מה עובר נפשית על המטופל ולהיות שם עבורו.

אז כן, הקושי והאתגר הזה, לא נותן לנו אנשי המקצוע שנמצאים באישפוזית לעמוד רגע אחד שאננים.

עלינו להלך מצד אחד בין הצורך שלנו להעמיד גבולות, לאנשים ולמקרי הקצה מהעוצמתיים שקיימים. למסגר ולעדן את התגובות הלא פרופורציונליות של המטופלים, כאשר הם כאוסף של עצבים חשופים אחד ליד השני.

לבין ההבנה של הדינמיקה העדינה שקורית כאן ועכשיו, כאשר הם מאפשרים לעצמם להוריד את כל המגננות. להיחשף ולהיות פגיעים בצורה העמוקה ביותר.

ובדיוק שם, בדיוק שם, הם צריכים אותנו, שנשמור ולא נחזור על הפגיעות והטעויות שהם חוו בעבר.

איפה טקסט זה פוגש אתכם?

איפה אנחנו מתחברים לזה?

שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה