פוסט מספר 6 בסדרה על טראומה ופוסט טראומה – והתמכרות
תקציר הפוסטים הקודמים: דוד, בן 27, גדל בתוך בית נוקשה ודל במענה רגשי, עבר חרם חברתי ממושך, ובהמשך גם פגיעה מכמה חברים מתוך ניסיון נואש לחזור ולהרגיש שייך.
דרך הסיפור שלו התחלנו לדבר על טראומה, על חלון הסיבולת, על חוסן נפשי ועל השאלה למה אדם אחד יישא אירוע קשה ואדם אחר יקרוס תחתיו.
משם המשכנו אל ההבדל בין טראומה לפוסט טראומה, אל התמונה הרחבה יותר של פוסט טראומה מורכבת, שפוגעת לא רק בזיכרונות ובדריכות אלא גם באמון, בבושה, בקשרים ובתחושת העצמי, ולבסוף גם אל ההתמכרות, שנכנסה לחייו של דוד כפתרון זמני להשתקה, ניתוק והישרדות.
אז כמו שאמרתי לך בתחילת השיחה, ממשיך דוד ואומר, אני חושב שאולי בכלל אני לא צריך טיפול בהתמכרות. אני צריך טיפול בבעיות האמיתיות שלי, בדברים שאיתם אני באמת מתמודד
או לא מדי מתמודד, הוספתי בלחישה.
נכון, הוא אומר, לא מדי מתמודד…
אני שומע ואומר, יש פה באמת שאלה… אני מציע שאולי בוא נחכה עוד פרק זמן קצר לפני שנתחיל לקבל החלטות כאלה ואחרות. אולי תישאר פה קצת יותר, דבר ראשון, תתנקה. תן לחומרים לצאת החוצה מהגוף שלך, תן לצלילות הדעת לשוב למקומה, ואולי נדבר על זה בעוד זמן מה.
כרגע הייתי שואל אותך במה אתה מתמקד היום, עכשיו עם מה אתה מתמודד…
שיחתנו המשיכה והסתיימה.
לאחר יומיים שוב פנה אליי דוד, כאשר היה נראה שכל תא ועצב בגופו דרוכים ומתוחים.
תקשיב, הוא אומר, אני באמת חושב שאין לי מה להישאר פה. אני חייב לטפל בעצמי, אבל פה זה לא המקום. לא מטפלים בדברים האמיתיים, מדברים איתי פה על משמעת ועל עמידה בכללי המקום, מדברים איתי על תוצאות למעשים שלי.
אני לא אגיד, היה לנו גם השבוע תרפיה בחיות, שדיברנו שם דברים מעניינים קצת על העבר… הייתה עבודה עם הסוסים שעשינו, ודיברנו שם על שליטה, על היכולת לשחרר, ולשים לב מה קורה לדבר שמולי, לסוס או לבן אדם שמולי, כשאני נלחץ.
אבל כל דבר קטן פה, לא נותנים שום מרווח, אני צריך לעמוד בכל הכללים ובכל החוקים של המקום, ואני פשוט מרגיש כאילו כובלים אותי, אני חושב שאין לי למה להישאר פה. אני אצא, ואני אחפש פסיכולוג.
פשוט פסיכולוג שישב ויעשה איתי עבודה באמת לעומק, על כל הדברים שאני מבין שאני צריך לטפל בהם.
אני שומע ומקשיב, ובעיקר מבין. מבין שאכן יש בדבריו מן האמת. מבין שהוא לא סתם אומר את מה שהוא אומר, אבל בעיקר מבין למה הוא אומר את מה שהוא אומר.
ורק כדי להיות בטוח, עצרתי לרגע ושאלתי אותו, אפשר שאלה בכנות דוד?
הוא אומר, כן, בכיף
ידעת כשהיית בחוץ שכדאי שתלך לטיפול? שעברו עליך כל מיני דברים, שיש סיכוי גדול שכדאי שתעבור טיפול?
כן, כמובן, הוא אומר.
זאת אומרת, זה לא משהו שאנחנו חידשנו לך.
לא, לא, הוא ממהר לפסול, לא חידשתם לי כלום. אני יודע את הכול כבר שנים.
חייכתי בקלות ושאלתי, אז תגיד לי, אני באמת שואל, מה השתנה?
אם כבר שנים אתה יודע שאתה צריך טיפול, למה שהדברים ישתנו עכשיו?
הוא חושב לרגע ומהרהר, ואז אומר, כי עכשיו אני יודע שזה רציני.
אני שומע ושואל, ולפני זה?
לפני זה לא חשבתי שזה כזה עניין.
מה? שאלתי. הדברים שאתה סיפרת לי, אלו לא דברים שעכשיו נזכרת בהם, אתה אומר ששנים אתה כבר יודע שאתה צריך לטפל בזה.
לא חשבתי שזה כל כך רציני…
אתה חושב שאם תצא החוצה, תחזור להשתמש. שאלתי?
הוא אמר אני לא חושב.
אני שתקתי.
אני חושב שלא, הוא אומר בצורה אחרת.
אני ממשיך לשתוק.
האמת, אני לא יודע, הוא אומר.
אני חושב שכשאני אצא, אני לא אשתמש מיד.
אבל אני רק מדמיין את השיחה הראשונה שלי עם ההורים שלי, או עם חבר מסוים… ואני כבר רואה את עצמי רץ ישר להשתמש במשהו כדי להירגע.
אני שותק עם מבט כאוב ומסתכל בעיניו.
הוא מרים את ידיו בתנועת אין מה לעשות, ואומר, אז מה? מה אתה אומר בעצם? מה אתה מציע?
וכאן באמת נגענו בנקודה של השאלה שלו האם נכון לו לצאת ומה הסיבה בגללה הוא באמת רוצה לצאת.
הפעם אני רוצה שנדבר על הבנה מסוימת, שהיא תולדה ישירה מתוך ההבנה הקודמת שלנו על מושג ההתמכרות.
*טיפול בהתמכרות הוא לא רק גמילה, הוא כמעט בכלל לא הגמילה, הוא כל מה שמגיע לאחר הגמילה.*
כי אם עד היום היינו חושבים שהתמכרות היא בעיה, כבר הבנו שההתמכרות לא התחילה כבעיה. ההתמכרות התחילה כפתרון, כפלסטר. כיכולת של האדם לטפל בעצמו כאשר הוא לא יכול היה לסבול את השהות בנוכחות העצמי שלו, של הזיכרונות והעבר שלו.
הוא מצא פתרון, הוא מצא את הדרך, ההתמכרות היא זו שניתקה אותו מכל אותם דברים.
ואז קורה הדבר הכי אמיץ שדוד, וכל מכור, עושים כאשר הם מגיעים לגמילה.
דוד מסכים להניח בצד את הפתרון האולטימטיבי לבעיה הגדולה ביותר בחיים שלו, ונסגור את עצמו במכון גמילה כאשר הוא בצד אחד של הגדר והפתרון נמצא בצד השני
אבל מה קורה אז?
מה קורה כאשר הוא מגיע אלינו?
לאחר כמה שעות, או במקסימום כמה ימים, כאשר פגה ההשפעה של הסמים או האלכוהול, לפתע האדם מתגלה במערומיו. כל דפוסי ההתנהגות, דפוסי המחשבה וההתנהלות שלו, ניצבים מולנו וגם מולו חשופים ורגישים בצורה קיצונית.
זה כאילו ששלט הקונטרול של האדם עומד חשוף לעיני כל, וכל לחיצה מקפיצה בצורה כזו או אחרת.
כל מילה שנאמרת, כל רגע של שקט, כל זמן שהאדם מהרהר לעצמו, ופתאום אין לו את היכולת האולטימטיבית שהייתה לו, לברוח ולהתנתק.
אז באמת מתחיל הטיפול.
ושם, שם עליו ללמוד כללי יסוד חדשים לחיים. כי אותם כללי יסוד קודמים שהיו לו כבר לא תקפים ולא רלוונטיים במידה והוא רוצה להישאר מצד אחד מחובר ולא מנותק, ומהצד השני נקי ולא משתמש.
אז מהם אותם כללי חיים חדשים שאדם עם התמכרות צריך לסגל לעצמו? מה הקושי המרכזי שם, והאם מספיק רק להבין אותם, או שצריך לחזור ולתרגל אותם שוב ושוב עד שהם הופכים לדרך חדשה של חיים?
והשאלה היא גם כמה זמן דבר כזה לוקח. שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, או אולי הרבה יותר מזה.
ובתוך כל זה, מה באמת קורה במרחב הנוירו-ביו-פסיכולוגי של האדם המכור, בפוסט הבא.
להיכן פוסט זה לקח אותנו?
היכן מצאנו את עצמנו מתחברים?
האם למדנו משהו?
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
