בפוסט הקודם, פגשנו רגע אחד שנשאר איתי. מטופל מהאשפוזית שאמר, שכל החיים שלו נמצאים בתוך החומר. בלי זה אין צבע, אין רגש, אין משהו שמחזיק אותו מבפנים, ויש רגעים שהוא אפילו לא מסוגל לחשוב על חיים אחרים.
מכאן נולדה השאלה שלנו: איך אפשר לבקש ממישהו להישאר נקי, כשבמפה הפנימית שלו ניקיון מרגיש כמו חיים בלי חיים.
זה כבר לא רק גמילה פיזית, זו הסכמה להיכנס לריק, לימים שמרגישים בלי עתיד ובלי חלום, ולקוות שבכל זאת יופיע שם משהו טוב.
האם בחיים שלנו היה רגע שבו הרגשנו שהדבר שמחזיק אותנו הוא גם הדבר שכובל אותנו, ושבלעדיו הכול נראה שטוח וריק?
וזה בדיוק המקום שבו אני רוצה לחבר את זה לשיטת "12 הצעדים", לא כהסבר תיאורטי, אלא כמשהו שנותן לנו להבין את הרגע הזה ממש.
שנים עשר הצעדים היא גישה של עזרה עצמית למכורים, שמבוססת על קבוצות שמנוהלות בידי מכורים נקיים. היא נותנת מסגרת ברורה, שפה, רצף, ועוגן שממשיך גם כשאין קליניקה. אפשר להתווכח על יעילות מול שיטות אחרות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מלווה כמעט כל מקום שעובדים בו עם התמכרויות.
ובעיניי היא מצליחה לגעת בנקודה שמטפלים פוגשים שוב ושוב, כמובן בעבודה עם מכורים אבל גם בכללי.
והאמת *לא רק מטפלים, גם כהורים, כמורים, אנשי חינוך וכל אדם שנמצא שם בעמדת השפעה ואולי טיפה אחריות על אחר.*
כי גם אחרי עבודה או שיחה טובה, יש רגע שבו האדם יוצא החוצה והחיים מחכים לו, ואז אנחנו יודעים כמה הוא צריך משהו שיחזיק אותו כשהכוח נגמר.
שלושת הצעדים הראשונים הם הבסיס. הצעד הראשון אומר, "הודינו שאנחנו חסרי אונים מול ההתמכרות ושאיבדנו שליטה על חיינו". זה לא רק משפט דרמטי, זו הסכמה לאמת. אדם אומר לעצמו ולמישהו נוסף, ניסיתי לבד שוב ושוב, וזה לא החזיק. ההכרה הזאת כואבת, כי היא שוברת את האשליה שאני רק צריך עוד קצת כוח רצון, עוד החלטה, עוד סיבוב. מצד שני, היא גם פותחת דלת, כי רק כשאני מפסיק לשקר לעצמי אני יכול לבקש עזרה באמת.
הצעד השני אומר, "הגענו להבנה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו". כאן יש תנועה עדינה. אחרי שהודיתי שאין לי שליטה, אני מסכים שיש משהו מחוץ לי שיכול להחזיק אותי. לפעמים זה קבוצה, לפעמים חבר נקי, לפעמים מטפל, לפעמים מסגרת, לפעמים מישהו שמכיר את הלופ הזה מבפנים ויודע לקרוא אותו בזמן אמת. המשמעות היא שאני מפסיק להיות לבד עם הראש שלי, כי הדפוס מבלבל, מבטיח, מנמק, ומוביל אותי בדיוק למקום שממנו ניסיתי לברוח.
אני שואל, מתייעץ, ושומע מה אחרים חושבים ואומרים.
אגב, בחיינו, מי האנשים שהם "כוח גדול מאתנו" במובן הפשוט, מי יכול לעצור אותנו בזמן אמת, להחזיר לקרקע, לשאול שאלה אחת נכונה. והאם אנו מצליחים באמת לשאול, להתייעץ, לשמוע, או שאנחנו נשארים לבד עם הראש.
הצעד השלישי אומר, "החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוקים, כפי שאנו מבינים אותו". אני לא נכנס עכשיו לעניין של הגדרת האלוקים לפי 12 הצעדים וכולי, זה פוסט בפני עצמו…
אבל הצעד הזה מדבר על רגע שבו האדם מבין שהמשימה גדולה מהכוחות האנושיים שלו ושל אחרים והוא מסכים למסור, לשחרר שליטה, להפסיק לנסות לנהל את הכול לבד, ומחליט להישען על משהו גבוה יותר מכל כוח אחר, על אלוקים.
בעומק, זו החלטה להמשיך גם בתקופה שבה זה מרגיש כמו חיים בלי חיים, ולהאמין שיש החזקה גם כשאין תחושה של משמעות עליונה, גם כשאין חיות, גם כשזה להחזיק דקה אחרי דקה.
כשנחשוב על זה לחיינו, מתי היה לנו רגע שהבנו שאין לנו דרך להבטיח לעצמנו תוצאה, אבל כן יש לנו דרך להחליט על לשחרר ולסמוך על אלוקים.
כי ישנו אחד ולו מלוא הכוח!
אז איפה הפוסט הזה פוגש אתכם?
בחיים
בקליניקה
במשפחה
מוזמנים לשתף.
נמשיך, עם הדילמה שיש לי, בפוסט הבא.
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
