לפני זמן מה פגשתי מטופל באשפוזית שהיה לו סיפור התמכרות כמעט קלאסי, אלא שרגע אחד מתוך הפגישה שלנו מסרב לצאת לי מהראש.
במהלך אחת הפגישות הראשונות, הוא שיתף את סיפור חייו: ילדות סבוכה, אובדן טרגי של הוריו, נישואין, ילדים, קריירה, נפילות, עליות. הכל נאמר ברצף אחיד, בטון מונוטוני, כמעט שטוח. חשתי שהחיים עצמם מוקראים לי, כמו סיפור שנשחק מרוב שסופר, כבד וכואב ככל שיהיה, אך נטול חוויה רגשית. בלי רעד בקול, בלי ניצוץ בעיניים, הוא ישב מולי, אבל החיים לא ממש היו שם.
ואז הגענו לרגע שלפני הכניסה לאישפוזית, המפגש עם מפתן הדלת, הוא תיאר את מנת הסם האחרונה שלקח, ממש על הסף. כאן, משהו השתנה. העיניים שלו נדלקו, קולו התמלא בצבע, הגוף שלו התעורר. הוא סיפר איך לקח מנה אחרונה, הביט בחומר ואמר לו: "להתראות ידידי. אולי ניפגש עוד עשרים ושמונה יום. אולי."
כשסיים, שתקתי רגע ואז שאלתי אותו אם אני יכול לשאול שאלה, הוא חייך והסכים. "שמתי לב למשהו מוזר," אמרתי לו. "סיפרת לי על חיים שלמים, משפחה, אובדן, כאב כל אלו כמעט בלי רגש. והפעם היחידה שבה ראיתי אותך חי באמת הייתה כשדיברת על החומר." הוא עצר, חשב, ואמר: "נגעת בדיוק בנקודה". שאלתי למה הוא מתכוון. תשובתו הייתה קצרה, מדויקת ומצמררת: "כל החיים שלי נמצאים בתוך…"
ביקשתי שיחזור על המשפט, הוא חזר.
שוב ביקשתי, הוא חזר שוב.
שוב ביקשתי, הוא חזר שוב וצחק קלות.
ואז אמרתי לו במילים שלי וקצת במילים שלו:
"בעצם כל החיים שלך נמצאים בתוך… כל הרגשות, כל הצבעים, השמחה, העצב, הכעס, הרוגע, הסבלנות וחוסר הסבלנות, הכול שם. כל מה שגורם לך להרגיש חי.
ואם זה לא שם… הוא השלים אותי מיידית: "אין מצב אני לא יכול לחשוב על זה."
אז המשכתי: "אז איך אתה ואני יכולים לצפות ממך להישאר נקי? איך אפשר לבקש ממך לוותר על הדבר היחיד שמחזיק אותך מבפנים?
אם כרגע, ברמה הכי בסיסית, לחיות בשבילך זה להשתמש, אז מה בעצם אתה יכול לעשות? כי זה לא שינוי קטן, זה לא תיקון, זה פשוט להפסיק לחיות."
זה הרגע שבו מתגלה הקושי האמיתי. לא רק ההתנזרות הפיזית או הסבל של הגמילה. אלא הריק.
להסכים להיכנס לאשפוזית כשאתה משוכנע שמה שמחכה לך שם הוא חיים בלי חיים. ימים בלי צבע, בלי ריגוש, בלי תחושת משמעות. להסכים לוותר לא רק על החומר, אלא על איך שאתה חווה את הזהות שלך, את הדרך היחידה שבה אתה מכיר איך להרגיש קיים. זה לא רק פחד, זה אימה.
אם ברמה האנושית אני מבין שכרגע לחיות, משמעותו להשתמש, איך אני מצפה מעצמי באופן אנושי לוותר על זה ולהיכנס לאשפוזית כאילו זה דבר של מה בכך? כאילו זה דבר שדורש ממני רק אומץ ותו לא.
לא זה דורש ממני להגיד אני הולך לחיות בלי חיים. לחיות בלי עתיד, בלי תקווה ובלי חלום כמאמר המאמר. זו לא רק פחד. זו חוויה של להסכים למוות פנימי. בתקווה ואמונה, אמונה שיהיה שם משהו טוב.
אז מה אמרתי לו?
מה הפתרון?
איך חיים בלי חיים?
איך מצליחים לוותר?
ומה הפלונטר שאני נתקל בו לאחרונה הרבה כמטפל?
כל זה בפוסט הבא.
*מוזמנים לשתף היכן זה פגש ומצא אתכם?*
חנוכה שמח!
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
