"זהו, אני יוצא. החלטתי. נגמר הסיפור."
"אני מבין שהחלטת, זה בסדר. בסוף אתה מחליט. אבל בוא נדבר רגע, מה התוכנית שלך? מה הכיוון שלך?"
"אין תוכנית. אין כיוון. לי נמאס. זהו, אני יוצא."
"מה יהיה בחוץ?"
"אני לא יודע מה יהיה בחוץ. אין לי מושג. לא מעניין אותי. אני יוצא."
מה…?
אין…!
את הטקסט הזה, כמעט מילה במילה, אפשר להעתיק ולהדביק על עשרות שמות שעוברים גמילה באשפוזית.
במהלך הזמן הקצר שהם כאן, מטופלים מגיעים כי הם רצו, כי עודדו אותם, כי איימו עליהם, כי לא נותרה להם ברירה…
לא משנה מאיפה באה המוטיבציה, בסופו של דבר הם מגיעים למקום שבו הם נאלצים לפגוש את מה שהכי קשה להם בעולם, שום קושי לא ישווה לזה, הקושי לפגוש – את עצמם.
וזו אולי ההתמודדות הכי קשה שיש.
יתכן שהיא נשמעת פשוטה, כמעט טריוויאלית, אבל בכל פעם שאני כעו"ס אומר למטופל כי הוא הולך לפגוש כאן אולי לראשונה מזה…. את עצמו, אני רואה בעיניים שלו את ה…
ובדיוק לכן, אנחנו שומעים שוב ושוב את אותו דו שיח.
לפעמים המטופל מתלבט, מתנגד, מתרכך, או אולי כבר גמר אומר לצאת.
וברגע הזה, כשהוא מוותר על המקום, על עצמו, על השפיות והתקווה, וכן, גם על החיים שלו,
ומחליט, לפעמים (או לא לפעמים) כמו ילד קטן פשוט לקפוץ ראש לתהום…
פתאום הוא מגלה כמה אנשים סביבו מוכנים להילחם עליו.
שיחות, התייעצויות, שכנועים, דיבורים בגובה העיניים, לפעמים גם טלפונים ובכיות של בני משפחה.
וכאן בדיוק הרגע הגורלי.
האם, ויחד עם, כל האנשים הנפלאים שמוכנים לעשות הכול למענו,
האם הוא ייתן להם לעזור לו?
האם יהיה מוכן לעזור לעצמו?
או שיבחר, בעיניים כבויות ובלב כואב, לקפוץ אל התהום,
עם תקווה נסתרת כלשהי שאולי משהו יקרה בדרך.
נוכל להרחיב עוד על הרגע הזה, על הרגע המכריע שבו הכול תלוי בחוט דק אחד,
אבל הפעם אני רוצה לשתף אתכם במה שעבר עליי כמה פעמים, כשפגשתי כמה מקרים כאלה, ברצף אחד אחרי השני.
כשאני יושב מול זה, אני חושב על הזכות שלנו, גם כל אותם אנשים שבחוץ…
על החברים, בני המשפחה, המכרים, שבזמנים קשים הרימו אותנו, עודדו, דחפו קדימה, חיבקו, הכילו וניחמו.
גם אם לא הגענו למקום כל כך דרמטי,
גם אם התהום שלנו איננה של חיים ומוות אלא של עלייה או נפילה קטנה,
יש סביבנו אנשים מדהימים שעלינו להיות אסירי תודה עליהם.
מתי לאחרונה אמרנו להם תודה?
מתי זכרנו והודינו להם, לאלוקים, ולעצמנו, על זה שאנחנו ממשיכים יום ועוד יום, צעד ועוד אחד, ולא מרימים ידיים?
ובהזדמנות הזאת, זו ההזדמנות שלי לומר תודה!
לאשתי.
לאבא, לאמא.
ולכל האנשים והנשמות הטובות שהקדוש ברוך הוא שם בחיי לאורך הדרך. ומעל הכול – לריבון העולמים.
למי אתם בוחרים לומר תודה?
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
