התמדה – פריבילגיה או צורך

הצילני מקליפת המן עמלק

וזכני לקדושת מרדכי ואסתר!

תגידו, מה לדעתכם המטרה של מכון גמילה?

אפשר לדבר על גמילה במילים של מסגרת, ניקיון, ימים, שינוי, תקוה ועוד. אבל אם אני רגע מוריד את כל זה, ונשאר עם הפואנטה, היא הרבה יותר פשוטה והרבה יותר כואבת. מכור פעיל כמעט לא נמצא במרחב של בחירה.

הוא יכול לרצות, הוא יכול להבטיח, ועדיין ברגע שהדחף מגיע, הוא מונע על ידי ההתמכרות.

ברגע האמת, מול הניסיון, הוא יבחר בזה שוב, כי *אין לו מרווח וטווח בחירה.*

*כן, אין לו בחירה!*

ואז לאחר תקופת ניקיון ועבודה פנימית,

פתאום יש פעולות שאפשר לעשות בזמן קושי.

לכן מסגרת הגמילה קיימת, כדי להחזיר למכור את הדבר ששנים לא היה לו, מרווח וטווח של בחירה.

אז אחרי שהבנו מה קורה למכור בראש, ואיך הוא יכול להגיב אחרת כשהוא כבר בתוך תהליך, נחשוב מה קורה אחר כך, לאחר מכון הגמילה.

אז, מגיע החלק הכי קשה. כי הטווח הזה לא נשמר מעצמו. כשמסתיימת המסגרת, החיים והשגרה חוזרים, והאדם צריך להחזיק את הבחירה הזו יום אחרי יום בתוך עייפות, לחץ, בדידות, פיתויים…

אז מה לדעתכם צריך לקרות כדי שמטופל אחרי תהליך משמעותי, יגיע למצב שהוא נופל? למצב שכל מה שהוא תרגל וידע, כבר לא עובד לו?

האמת היא שזה לא דורש ממנו פעולה דרמטית, הדבר היחיד שהוא צריך לעשות כדי להתרסק שוב אל הקרשים, כדי לאבד את כל מה שהוא בנה, זה להרשות לעצמו לרגע להיות אדם רגיל.

אדם רגיל? כן!

כולנו כבני אדם מכירים את הקושי עם ההתמדה.

מתחילים משהו, ובהתחלה יש התלהבות, לפעמים גם הצלחה ראשונית, וזה מחזיק אותנו חזק במסלול.

אבל אחרי תקופה, משהו יורד, אנחנו מורידים קצת קצב. אנחנו מרשים לעצמנו לא להתמיד במאה אחוז.

דוגמה פשוטה היא עם התזונה וחיים בריאים.

חלק גדול מהעולם מתמודד עם השמנת יתר, תזונה קלוקלת ואורח חיים לא בריא. אבל אצל רובנו זה לא קו ליניארי, זה לא או שאני מושלם או שאני הורס הכול… זה יותר כמו גרף של קצב לב, עולה ויורד…

יש תקופות שאני שומר, ויש תקופות שאני לא…

ומה קורה אז? לרוב אני לא נשבר, אני לא מתייאש, אני פשוט מבין שאני בן אדם, ושעכשיו צריך לחזור לעוד תקופה של שמירה ושל דיוק. ככה אנחנו עובדים, וזו הפריבילגיה שלנו, ליפול קצת, ולחזור…

אבל למכור אין את הפריבילגיה הזו.

אצלו, ברגע שהוא מוריד את הרגל מהגז, אפילו לשנייה, כשהוא מפסיק את השגרה שמשמרת את ההחלמה שלו, כדור השלג מתחיל להתגלגל מהר ובסופו הוא יכול למצוא את עצמו שוב עם הבקבוק, המזרק, או כל חומר אחר ביד.

ופעמים רבות זה לא עוד סיבוב, זה עניין של חיים ומוות – פיזיים, רוחניים, רגשיים, משפחתיים, חברתיים. פשוט חיים ומוות.

והאמת שאת המתח הזה, אני פגשתי את זה בזמן האחרון.

בחסידות ברסלב התחילו לפני 25 ימים, כשהגענו ל"ארבעים יום לפני פורים", לומר בכל יום: "הצילני מקליפת המן עמלק וזכני לקדושת מרדכי ואסתר".

מה זה אומר, זה נושא לפוסט אחר וארוך, שכם מתחבר מאוד לנושא שלנו, ואולי בשבוע הבא נרחיב.

אבל אני זוכר שחשבתי לעצמי, אולי השנה אני אכתוב כל יום, ואפרסם בסטטוס את המשפט הזה, כתזכורת לעצמי ולכל מי שרוצה לומר אותו.

ומפה לשם, אני מוצא את עצמי היום, ראש חודש אדר, שהיו ימים שאמרתי, והיו ימים שלא.

אז גם פה אני פוגש את תסמונת חוסר ההתמדה.

אבל הנה הפריבילגיה שלי, שלכם, של כולנו, להמשיך בדיוק מכאן, מהנקודה הזו, מהכאן ועכשיו…

נכון, ארבעים יום רצופים לפני פורים לא זכיתי לומר.

אבל היום, ובעזרת השם בלי נדר, כל יום מהיום ועד פורים אני אזכה

ואולי אם תרצו, תזכו גם אתם לומר: *הצילני מקליפת המן עמלק וזכני לקדושת מרדכי ואסתר.*

היכן פוסט זה מוצא אותנו?

האם אנו מבינים עם מה מתמודד המכור?

היכן אנו מתמודדים עם זה?

ומה אנו בוחרים כעת להמשיך להתמיד בו גם אם עצרנו לרגע?

שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה