למה, למה, למה, למה, למה!!!
אני רוצה לדפוק את הראש בקיר.
למה, למען השם, למה.
מה הקטע, למה, אוף, למה.
אם חשבתם שזה מטופל שאמר את זה, אז לא, את זה אני אמרתי.
התמכרות, היא מחלה.
והיא מחלה לא רק במובן הפיזי והטכני, היא מחלה פיזית, נפשית, קוגניטיבית, התנהגותית ורוחנית.
ואולי הסיפור הבא מסביר את זה שזה מחלה יותר מכל הסבר.
מטופל בשם אליהו (השם וכל פרט מזהה, שונה) באזור סוף שנות השלושים לחייו, שהגיע אלינו מחו"ל לפני תקופה של כחצי שנה. הוא היה נקי בעבר במשך הרבה מאוד שנים.
הוא גדל בילדותו בסביבה קשה ומוחלשת, עם רמה סוציואקונומית נמוכה מאוד. כבר בגיל צעיר התחיל להשתמש בסמים, ובעקבות מעשים כאלה ואחרים, הוא נכנס לכלא.
גם שם הוא השתמש. ואם המטרה של הכלא היא ענישה ושיקום, בואו נגיד ככה במקרה שלו הכלא לא פעל את פעולתו.
אבל לאחר תקופה, כשהוא כבר יצא מהכלא הוא הכיר את אשתו לעתיד, יחד עם הרבה כוחות שלה, ובעזרתו הגדולה של אלוקים הוא הצליח לעלות על דרך, כמו שאומרים, ולהתחיל לחיות חיים טובים ונקיים.
הוא עשה תהליך טיפולי וגם תהליך של 12 צעדים, הוא התקדם והתחיל להתפתח.
במקביל הוא המשיך לתחזק את ההחלמה שלו, כמו שאנחנו קוראים לזה… הלך לקבוצות תמיכה, שמר על אורח החיים הרוחני והרגשי שמכור בהחלמה צריך לשמור עליו.
הוא היה נקי יותר מעשור!!
במשך השנים האלה הוא התקדם בחיים האישיים, ובהמשך גם בחיים הזוגיים והמשפחתיים. עם הזמן הוא פיתח קריירה מצליחה מאוד, התחיל לקבל חוזים גדולים של מאות אלפים, ונהיה שם דבר בתחומו.
הוא התחתן, המשיך להרוויח כספים גדולים, ושינה את חייו במאה ושמונים מעלות.
בשלב כלשהו, כי ההתמכרות היא באמת המחלה כפי שהיא, ודפוסי ההתמכרות, דפוסי החשיבה וההתנהגות, פעמים רבות עדיין קיימים שם בפנים, הוא התחיל קצת לזלזל.
קצת פחות קבוצות תמיכה, קצת פחות התחייבות לדרך החיים הרגשית והרוחנית. קצת פחות פעולות ופחות גבולות…
וכאן, מספר לי אליהו, כאן באמת התחילה הבעיה. לא נפלתי אז, הוא אומר לי אבל שם הבעיה התחילה. בקיצורם של דברים, לאחר עוד כל מיני גדרות וסייגים שהוא זלזל בהם, הוא נפל.
וכשנפלתי, לא נפלתי, התרסקתי. התרסקתי על הפרצוף.
במשך שנתיים של שימוש, בזבזתי יותר ממיליון שקל על סמים, כסף שחסכתי במשך הרבה מאוד זמן כדי לקנות לעצמי דירה בלי משכנתא פשוט לקנות אותה, ואת כל זה שרפתי, פשוטו כמשמעו על הסם.
הסתכסכתי עם אשתי, איבדתי את העבודה שלי, את העובדים, את החוזים, וכל דבר שרק יכולתי לדמיין, פשוט איבדתי. הוא מסתכל עליי במבט כואב, כאוב ומיואש.
וזהו, הוא אומר, אני חייב לתפוס את עצמי, אני יודע שפעם הצלחתי, אני חייב שהפעם אני שוב יצליח.
מאז שנפלת, זאת הפעם הראשונה שלך בגמילה, שאלתי אותו? לא, הוא אמר, כבר הייתי בכמה וכמה אשפוזיות וגם התחלתי פעמיים קהילה ופרשתי אחרי קצת זמן.
אז מה עכשיו, שאלתי אותו.
מה עכשיו יהיה שונה?
זהו, הוא אומר. עכשיו אני על הקרשים.
אני חייב לומר שהמשפט הזה כל כך פופולרי אצלי, ש אם זה לא היה כואב זה מצחיק. לפעמים אני מרגיש שאפשר לעשות העתק הדבק בין מטופלים.
עכשיו אני על הקרשים.
זה משפט מאוד מוכר אצל אנשים שמגיעים סוף סוף לטיפול. ובאמת, לפעמים האדם מרגיש לרגע על הקרשים, אבל הוא לא תמיד הוא באמת שם, לפעמים זאת מילה שהוא אומר, לפעמים זאת תחושה חזקה של רגע, ועדיין, משהו בפנים עוד לא באמת נכנע.
הוא המשיך את הזמן שלו באשפוזית. וכשהגיע הרגע לדבר על המשך טיפול ועל מעבר לקהילה טיפולית, הוא אמר לי, אתה יודע מה, אני כבר מרגיש חזק. אני כבר נקי זמן מה… נראה לי שאני יכול לקבל המשך טיפול בחוץ, כמו שהיה בפעם הראשונה שהייתי נקי. טיפול אמבולטורי, מרכז יום, קבוצות.
ניסיתי לדבר איתו, להסביר לו שמה שהיה פעם הוא לא בהכרח מה שמתאים היום, שהמצב היום אחר, שהנפילה היום אחרת…
אבל כל הדיבורים האלה לא עזרו, לא שלי, לא של המדריכים, וגם לא של אשתו שכבר עמדה רגע לפני תהליך גירושים.
והוא יצא.
לפני תקופה קצרה קיבלתי טלפון מקרוב משפחה שלו, הוא נשמע כאוב ושבור, וסיפר שתקופה קצרה אחרי שאליהו יצא מהטיפול, הוא חזר להשתמש. "תעשו טובה, הוא אמר, תקבלו אותו בחזרה לטיפול. תצילו לו את החיים."
הפניתי אותו לרכזת הקבלה ולתהליך הפרוצדורלי שצריך לעשות כדי להירשם בחזרה ולקבל תור לאשפוזית.
ורגע לאחר שניתקתי את הטלפון ונשמתי בכאב ונזכרתי בפרצוף שלו, בזיפים, בפרצוף החצי קשוח, חצי רגיש, שעמד לי מול העיניים…
ואז, תקופה קצרה לאחר מכן, הוא הגיע אלינו.
הפעם הוא באמת היה נראה על הקרשים, שבר כלי טוטלי.
הוא נכנס אליי לחדר, ובקול נמוך וכואב כמעט בוכה הוא אמר לי, צביקה, הפעם גם הילדים שלי לא מדברים איתי, לא רק אשתי כבר לא רוצה איתי קשר, גם הבנים שלי כבר החליטו לנתק איתי קשר ולא לענות לי לטלפון.
אני גמור, הוא אמר, די, אין לי כוח, אין לי כוח.
ובקול שלו באמת שמעתי שהוא גמור, פשוט מותש, עייף, גמור, מלהילחם מלנסות להחזיק הכול… מלנסות שוב ושוב לעשות את הכול.
אני רוצה קהילה, הוא אמר דלת לדלת, אין לי כוח די, אני נשאר פה עד שאני הולך לקהילה, ועובר את הטיפול כמו שצריך.
ככה הוא אמר.
ואני כאבתי, נאנחתי, כמעט בכיתי איתו יחד… אבל קיוויתי, קיוויתי שזה יהיה שונה.
לצערי, בשלב הזה, סוף הסיפור שלנו עצוב.
בערך שבוע וקצת לאחר הקבלה שלו אלינו, התברר לנו שבדרך לא דרך, הוא הצליח להתחמק החוצה לזמן מה ולהשתמש, לאחר מכן הוא חזר אלינו כאילו לא היה שום דבר. אבל בעקבות אי אילו דברים, העניין התגלה.
מבחינת המסגרת, זה היה מעשה שעבר כל גבול. שבירת כלים וכללים של המקום בצורה שלא אפשרה לנו להמשיך את הטיפול שלו באותה נקודת זמן.
את ההודעה על סיום הטיפול בעקבות המעשה החמור הזה נתתי לצוות ההדרכה של המקום לעשות, היה לי אפילו קשה להסתכל לו בעיניים.
רציתי לבכות. למה, למה, למה, למה, למה. צעקתי בפנים, וידעתי שהוא צועק את זה איתי יחד, למה, למה, אלוקים, למה.
ובימים כאלה, בזמנים כאלה, אני חייב לחזור לשתי עמודי תווך שיכולים להחזיק ולהסביר את מה שקורה פה הדבר הראשון זה שהתמכרות היא מחלה היא לא עניין של כוח רצון לא עניין של להיות חזק גיבור אם מספיק מוטיבציה… לא, התמכרות היא מחלה!
ועמוד התווך השני הוא צעד מספר 3, ב 12 הצעדים.
"החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוקים כפי שאנחנו מבינים אותו".
כי בכוח שלי, בשכל שלי, בהבנה שלי, בכוחות הנפש שלי, אני לא יכול להכיל את זה.
זה גדול. זה קשה. זה כואב. פשוט בא לי לבכות.
רק אלוקים יכול לשמור עליו, ועל השלמות והבריאות הנפשית של כולנו.
וכשהוא יוצא אני לוחש תפילת הדרך ומבקש מאלוקים להמשיך לשמור עליו ולזכור שהוא זה ששמר, שומר וישמור עליו הלאה.
קלי – תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי
ואת התבונה להבחין בין השניים!
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
