פוסט מספר 4 בסדרה על טראומה ופוסט טראומה
בפוסט זה אנו ממשיכים את סיפורו של דוד ולומדים מהי פוסט טראומה מורכבת (CPTSD). נבין כיצד טראומה מתמשכת משפיעה על תפיסת העצמי, האמון באחרים ומערכות היחסים, ומדוע לעיתים ההתמכרות הופכת לניסיון להתמודד עם הכאב הנפשי.
נמשיך עם הסיפור של דוד.
הוא מספר שכילד לא היו לו מדי אנשים לשוחח איתם, הוריו היו נוקשים וקשים כדרך חינוכית מבחינתם, ובשלב מסוים, לאחר חרם חברתי שנמשך תקופה ארוכה מאוד בתלמוד התורה, על מנת לחזור לחברה, חברים פגעו בו וניצלו אותו מינית כמה פעמים, מתוך אמירה שלאחר שהוא יעשה זאת, הם יהיו חברים שלו…
הוא ממשיך לספר לי, כפי שדיברנו בפוסט הקודם ואומר: לאחר שזה קרה, התחלתי להתנהג בצורה מאוד אימפולסיבית ובעייתית בתוך הכיתה. והדבר הזה רק גרם לי קשיים נוספים אל מול המערכת החינוכית.
באזור גיל 14, התחילו לחזור לי כל מיני זיכרונות קשים מהילדות, מההורים שלי, ומהפגיעות שעברתי. התחילו להיות לי סיוטים בלילות. הוא מספר שהוא היה דרוך במהלך כל היום, וכל אחד שדיבר איתו, הוא חשב, איפה אני הולך להידפק בפעם הבאה…
דיברנו על כך שחלק משמעותי ממה שגורם לנסיבות החיים שלנו לעבור את חלון הסיבולת שלנו, ועוד יותר, לא רק להיות במסגרת של טראומה, אלא של פוסט טראומה, הוא חוסר החוסן הנפשי, ואצל דוד, שלושת עמודי התווך של החוסן לא היו קיימים.
ואז, הוא אומר: באזור הזה של גיל 14 היו לי מספר פעמים שאני אפילו לא יודע להסביר למה, אבל אני נגעתי ופגעתי בקרובות משפחה מדרגה מאוד קרובה באופן לא צנוע ממש…
בשלב מסוים, ההורים שלי גילו את זה, ואז הם החליטו לשלוח אותי לטיפול.
וואו, אני שמח, עוברת לי מחשבה בראש, איזה לא מובן מאליו שלא טיטאו את זה מתחת לשטיח…
אבל הטיפול, ממשיך מיד דוד, לא נראה לי עשה שום דבר…
כשהתחלתי להיות גדול יותר, שמתי לב שאני פשוט חסר סבלנות מול כולם ושעם כל אחד ואחד שאני מנסה להתנהל איתו, חברים, המשגיחים בישיבה, ואחר כך גם לבחורות שיצאתי איתן לדייטים, לאף אחד מהם לא האמנתי. על אף אחד מהם לא סמכתי, עם כל אחד מהם הייתי תקופה נותן את הנשמה שלי עבורם, ואז בסוף איכשהו מערכת היחסים שלנו הייתה מתפוצצת.
או כי ראיתי פתאום שאין לי למה לסמוך עליהם, או כי הם בגדו באמון שלי מסיבות כאלה ואחרות.
כל מערכת יחסים משמעותית שהייתה בחיים שלי פשוט הלכה והתנדפה עם הרוח, ורגע לאחר מכן מבחינתי הם נמחקו, עד היום אני לא מבין איך אני לא מתחרט או מתגעגע אליהם.
בשלב מסוים, אומר לי דוד, במבט כבוי ומיואש, פשוט החלטתי והבנתי שככל הנראה אני פשוט אהיה אדם בודד, לבד.
ואז, פעם אחת, תוך כדי שאני מעשן קנאביס…
רגע, עצרתי אותו. לא סיפרת לי מתי התחלת לעשן. אה, הוא אומר במבט מבולבל, זה היה מזמן. הוא אומר, עוד מגיל ארבע עשרה.
כבר אז כן, הוא אומר, כבר אז, פשוט הרגשתי שאני לא מסוגל להכיל את מה שקורה לי בראש.
אני לא מסוגל להיות במחיצת עצמי, ולכן כאשר אחד החברים הכיר לי את הקנאביס בשקט, לקחתי אותו, ובנשיפה הראשונה שלי פנימה הבנתי שמצאתי את הכפפה ליד שלי. זה התלבש לי מושלם.
מצד אחד, זה השכיח ממני כל דבר שלא רציתי לחשוב עליו. ומצד שני, זה הכניס אותי ל"מוד", דיכאוני, מנותק ומסוגר.
בדיוק המקום שאליו הרגשתי שייך.
כשאנחנו מדברים על *CPTSD – פוסט טראומה מורכבת*, בשונה מפוסט טראומה, אנחנו מדברים לא רק על דינמיקה של קושי של האדם מול עצמו, עם הזיכרונות, הפלשבקים, ההימנעות, ההסתגרות.
אנחנו מדברים גם על דינמיקה שנכנסת לכל תחומי החיים. פוסט טראומה מורכבת נוגעת הרבה לא רק באדם עצמו, אלא גם בתפיסות העולם הבסיסיות, המהותיות והאלמנטריות ביותר של האדם על עצמו, על החיים ועל הסביבה.
נוכל להבין את זה כך, כאשר אדם גדל בצורה יחסית בריאה, הוא נתקל כל הזמן בשאלות ובמקרים שמעלים עבורו תהיות על שלומו הנפשי והפיזי.
ילד, כאשר הוא מתחיל ללכת, אם אחרי פעם או פעמיים שהוא ייפול, הוא יבין שלא כדאי לו לנסות ללכת ולעמוד, הוא לא ינסה, הוא פשוט יישאר על הברכיים.
כך בכל שלב ושלב, האדם עובר עם עצמו תהליך של התמודדות עם תהיות וקשיים מנטליים ופיזיים, ובסופו של דבר הוא מקבל את הרושם הבסיסי ביותר עבור כל אדם שחי חיים בריאים: שהחיים ראויים לעבוד ולהילחם עבורם. שהוא אדם ראוי לחית ולהילחם עבור עצמו. ושהאנשים שסביבו הם אנשים ראויים לחיות בסביבתם ולחיות עבורם.
כל אלה מתרסקים ומתנפצים לאלפי חתיכות, שוב ושוב, ושוב, כאשר האדם פוגש מקרים בחייו של טראומה קשה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, עד אשר מתפתחת לפוסט טראומה מורכבת.
כאשר אדם גדל וחי בתוך מציאות טראומטית מתמשכת, האמונות הבסיסיות על העצמי, העולם והאחרים, הן: שהעולם אינו בטוח, אי אפשר לסמוך על אנשים, ואני לא ראוי.
התפיסה העצמית שלו היא שלילית ומתמשכת, תפיסה של בושה עמוקה, אשמה, תחושת פגימות או תחושת נחיתות.
כל מבני וסכמות החשיבה הללו הללו יחד נבנים שוב ושוב בתוך האדם, עם כל חיזוק וכל חזרה נוספת של הטראומה בחייו.
לכן, אחד הקריטריונים לפוסט טראומה מורכבת הוא שיבוש משמעותי במערכות היחסים של האדם בחיים. לא רק קושי לחיות, להתמודד ולעמוד אל מול המציאות.
חשוב לומר, לא כל קושי ביחסים הוא CPTSD. ההגדרה המקצועית מדברת על קושי מתמשך להרגיש קרוב לאחרים, לשמור על קשרים, או להאמין שאפשר להישען על קשר, כחלק מתמונה רחבה יותר של הפרעה בארגון העצמי.
איך מתמודדים עם זה?
מה דוד עבר בשלבים הראשונים של תחילת ההתמכרות שלו?
מה עושה ההתמכרת?
כל זה ועוד בהמשך…
איפה פוסט זה פוגש אותנו?
מה זה מעלה בנו?
מה הייתם רוצים לשתף?
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
