יש הרבה מה לדבר על היום הזה, נתמקד כעת בדבר ספציפי.
רק נחשוב על זה…
אנשים בוגרים, שחיו חיים עצמאיים, מוצאים את עצמם לפתע בתוך מסגרת סגורה, כמעט כמו בצבא או בפנימייה.
אתה ישן עם עוד אנשים בחדר, אוכל לפי שעות, עומד בכללים, חי בתוך מערכת שבה צעיר בן עשרים יכול לחלוק את אותו שולחן עם אדם בן שישים ושמונה. כולם מחויבים לאותו סדר, לאותם גבולות.
אצל רבים, הסביבה והמשפחה היו גם המקור והסיבה להגעה שלהם לגמילה.
יש מי שהובאו על ידי יקיריהם, יש מי שנדחפו לגמילה על ידי חבר קרוב, ויש מי שבאו בזכות אהבה ודאגה של המשפחה המורחבת.
וביום כזה, שבו המשפחה מגיעה, מתערבבים הכול, געגוע, תקווה, כאב, אשמה, אהבה.
הביקור יכול להיות כמו זריקת דלק למנוע, להחזיר אנרגיה, להזכיר למטופל למה בכלל התחיל את הדרך.
אבל לפעמים אותו דלק עצמו עלול להפוך לחומר דליק והרסני.
כי אם הרצון לשינוי לא באמת מגיע מבפנים, אם הוא מבוסס רק על אמירות ואנשים חיצוניים, על רצון לרצות מישהו או לעמוד בציפייה, אז האנרגיה הזו עלולה להתפזר, להישרף, או אפילו לשרוף ולהכאיב.
נוכל לראות לפעמים אחרי ביקורי משפחות ישנם מטופלים שבוחרים לעצור הכל ולצאת דווקא בגלל זה.
וכאן אנו מתוודים לשאלה: האם אני זה שמכוון את מיכל הדלק שלי, או שהאש מתפשטת מעצמה?
במילים אחרות, האם אני מחובר לרצון שלי, לצורך הפנימי העצמי שלי, או שאני מונע רק על ידי כוחות מבחוץ?
כאשר יש לי כיוון ברור, כשהשינוי באמת שלי, אז גם החיבוק, גם המבט, גם הזיכרונות, כולם הופכים למקורות כוח.
אבל כשאין חיבור כזה, כשהמנוע מונע מאנרגיה זרה, הדברים עלולים לבעור.
תהליך גמילה הוא בדיוק זה – תהליך.
הוא דורש לא רק כוח רצון, אלא גם כיוון פנימי, הבנה מי אני ולאן אני הולך.
רק אז הדלק שמגיע מהעולם, מהמשפחה, מהחברים, מהאהבה, מהפעולות שאני עושה, כל אלו הופכים לאנרגיה שמניעה קדימה, ולא לאש ששורפת.
ובסוף, אולי זה נוגע בכולנו, כי גם בחיים שלנו, בכל שינוי קטן או החלטה גדולה, אנחנו פוגשים מקורות של אנרגיה, אנשים, חוויות, הצלחות, אכזבות.
והשאלה נשארת אותה שאלה: האם אנחנו מחוברים לרצון הפנימי שמכוון את הדלק, או נותנים לאנרגיה לבעור בלי שליטה.
כשאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, גם האש שבתוכנו יודעת איך להאיר ולא איך לכלות.
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
