פוסט מספר 10 – והאחרון, בסדרה על טראומה ופוסט טראומה – והתמכרות
בחלק הראשון, דיברנו על ההבדל בין אדם שהוא רק "יבש", מחזיק שריר ולא משתמש, לבין אדם שמתחיל להיות "מפוכח", כלומר בונה לעצמו דרך חיים חדשה. ראינו שלא מספיק להפסיק את השימוש עצמו, כי אם הדפוסים הישנים נשארים כמו שהם, בשלב מסוים השריר עלול לקרוס. עכשיו ננסה להבין מה מתחיל להיבנות במקום.
ניקח לדוגמה את דפוסי האישיות שדיברנו עליהם בחלק מספר 1.
הדפוס הראשון הוא חוסר אונים וצורך בשליטה.
שנים עשר הצעדים, כפי שהסברנו באחד הפוסטים הקודמים, מתחלקים לכמה תבניות. התבנית הראשונה היא צעדים 1 עד 3.
צעדים אלו מטרתם לייצר עמודי ותווך ויסודות לעבודה שתגיע לאחר מכן.
צעדים אלו מדברים על ההכרה וההבנה של חוסר האונים, חוסר הכוח והיכולת שיש למכור אל מול ההתמכרות בכוחו שלו לבד.
נוכל לחשוב על בעיה משמעותית שהייתה לנו בעבר בחיים. בעיה חזקה, כואבת, כזו שנתקענו בה ולא ידענו איך לפתור אותה.
ונזכר אילו פעולות עשינו על מנת לפתור אותה. כמה ניסינו, כמה חשבנו והתאמצנו…
מה היה קורה אם לא היינו מוצאים את הפתרון לאותה בעיה, והיינו עומדים מול התחושה של: אני לא יודע לפתור את זה.
זה אחד האתגרים הקשים, הכואבים והמפחידים ביותר שקיימים.
להבין שמשהו באמת בחוסר שליטתי, אולי כאנשים מאמינים זה נראה לנו פשוט, אבל עדיין, נחשוב על הבעיה הכי כואבת שלנו, הכי קשה. שם האתגר…
ולכן, צעד ראשון מכוון את האדם להגיע להכרה והבנה שהוא חסר אונים, הוא לא יכול לבד. הוא לא יכול בכוחו שלו לעצור את הדבר הזה.
ובשביל זה הוא צריך את צעד שתיים ושלוש. צעד שתיים אומר: "הגענו להבנה שכוח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו".
אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים, אבל יש כוח אחר שהוא כן. יש אנשים אחרים שעברו את הדרך הזאת, עשו את הדבר הזה, והם יכולים להיות עבורי כוח גדול ממני אל מול ההתמכרות בשלב הזה.
וכאשר אני מגיע להבין ולהאמין שיש כוח גדול שיכול ורוצה לעזור, אני גם מגיע לדבר ולמושג שנקרא כוח עליון.
וכאן אנו מדברים על צעד שלוש: "החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו."
כאשר ההאדם שאובססיבי לשליטה, שהוא "פריק קונטרול", ושהוא נמצא בכאוס מוחלט, והמחשבה הראשונית שעוברת בראש שלו היא: אם רק אני אנסה יותר, אם רק אני אעשה יותר, אולי משהו באמת ייפתר, כאשר הוא מגיע לרגע כואב אך משנה חיים, בו הוא מחליט לשחרר שליטה. להכיר בחוסר האונים שלו ולוותר, לשחרר, שם מתחיל השינוי, כאן מגיעה לידי ביטוי הניקיון.
לאחר סט הצעדים הללו יכול האדם להמשיך לעבוד את שאר הצעדים ולהתחיל לחולל שינוי אמיתי בחייו.
ניקח עכשיו את הדפוס השני עליו דיברנו, של אנוכיות אל מול חוסר אנוכיות, נתינה וראיית האחר.
גישה נוספת שיש לה מקום חשוב בעבודה עם התמכרויות היא ACT, מתוך הגל השלישי של CBT. באופן כללי, CBT עוזר בעבודה עם טריגרים, מחשבות, דפוסים, מיומנויות התמודדות ומניעת נפילה, ו ACT מוסיפה עבודה עם קבלה, ערכים ופעולה מחויבת גם מול כאב ודחף.
כאשר נעבוד עם המכור, אחד הדברים המשמעותיים אותם הוא צריך להתחיל להטמיע ולתרגל בחייו, הוא היכולת לפעול לא רק מתוך הדחף של הרגע, אלא מתוך ערכים עמוקים ומשמעותיים יותר.
בגישת ACT אנחנו לא עובדים דווקא על "נתינה" כציר המרכזי, אלא על חיבור לערכים. אצל המכור, ערכים כאלה יכולים להיות רבים, אך חלק משמעותי מהעבודה יהיה גם על ראיית האחר וחיים שיש בהם משמעות מעבר לדחף של הרגע.
כפי שהסברנו, ההתמכרות מצמצמת את העולם סביב הדחף, הכאב והצורך המיידי של האדם. ולכן, על מנת לעבוד על המבנה האישיותי ולשנות דפוסי התנהגות, נחבר את המכור לערכים מהותיים ומשמעותיים בחייו.
ואם נדבר על הדפוס השלישי "חוסר קבלת המציאות" כאשר המכור מבין את ההרס שהוא חולל בחייו, כאשר הוא מפנים בפעם הראשונה עד כמה ההתמכרות צמצמה אותו סביב עצמו. הקושי בלקבל את זה, בלהכיל את זה, ולהבין כי יש דברים שהוא לא יכול לשנות.
כאן אנחנו נשתמש בכלים מעולמות המיינדפולנס, ביכולת של האדם לשאת ולהיות בנוכחות הרגשות שלו, הדחפים שלו ותוצאות חייו, בלי לברוח מהם מיד ובלי לפעול עליהם באופן אוטומטי.
אז אלו הם רק שלושה מאפייני אישיות שנמצאים בליבה ובמהות של ההתמכרות. וזהו רק מקצת מן התהליך שמתחיל לעבור המכור.
הגישות שונות אך מטרתן אחת: לעזור למכור לא רק להיות יבש, לא רק לא להשתמש, אלא להתחיל לשנות את ליבת חייו. לפתור את הבעיה שבעקבותיה הוא מצא את הפתרון שנקרא התמכרות.
לאורך הסדרה ניסינו ללכת יחד עם סיפורו של דוד, ומתוכו להבין מהי טראומה, מהו חלון הסיבולת, ומהם הגורמים שמאפשרים לאדם לעבד כאב או להישבר תחתיו. דיברנו על חוסן נפשי, על ההבדל בין טראומה לפוסט טראומה, על פוסט טראומה מורכבת שנוגעת גם באמון, בבושה, בקשרים ובתחושת העצמי, ועל הדרך שבה התמכרות יכולה להתחיל לא כבעיה, אלא כפתרון זמני להשתקה, ניתוק והישרדות..
משם המשכנו להבין שגם כאשר האדם מפסיק להשתמש, הגמילה עצמה היא רק תחילת הדרך. דיברנו על מערכת הגמול, דופמין, סבילות, פגיעה ביכולת הוויסות וקבלת ההחלטות, מעגל ההתמכרות, הרגישות הגבוהה והקושי לשאת רגשות.
ולבסוף הגענו להבנה המרכזית: טיפול בהתמכרות אינו רק להפסיק להשתמש, אלא לבנות חיים חדשים, עם ויסות, קשר, קבלה, ערכים, משמעות ותוכנית שמחזיקה את האדם גם כשהכאב חוזר לדבר.
אז אשמח לדעת…
מה למדתם בעקבות הסדרה הזאת?
מה התחדש לכם?
האם בהיכן פגשתם עושים אלו?
ואולי… היכן תהליך ופוסטים אלו פגשו אותנו?
סופשבוע מבורך!
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
