פוסט מספר 10 – והאחרון, בסדרה על טראומה ופוסט טראומה – והתמכרות
לפני שנסיים את הסדרה שלנו וניפרד מדוד, וכדי שנוכל להבין מה הוא היה אמור לעבור בדרכו בגמילה, ניכנס לדבר על שתי הגדרות מעולם ההתמכרויות: "להיות יבש ולהחזיק שריר", לבין "להיות מפוכח ולעשות תוכנית".
בהתמכרות, אולי בשונה מהרבה התמודדויות נפשיות אחרות, לא מספיק שהאדם לא נמצא כרגע בשימוש פעיל, הוא צריך גם לבנות את הצד השני של החיים, חיים שיש בהם דרך, עבודה פנימית, כלים, קשר ומשמעות.
למשל בדיכאון, גם אדם שמועד לדיכאון יכול לעבור טיפול ולטפל בגורמי הדיכאון, במאפיינים האישיותיים שמושכים לדיכאון, יחד עם זה, הוא לא חייב להיות כל הזמן בצד השני לעומת הדיכאון, בשמחה, בעושר פנימי וכו'…
אדם עם פוסט טראומה יכול לטפל בפוסט טראומה שלו, לעבוד עם הזיכרונות, עם הדריכות, עם ההימנעויות ועם הכאב, אך הוא לא חייב לחיות את חייו במקום שכל כולו נמצא בחיבור פנימי ובשחרור החיים שלו.
בהתמכרות הדבר שונה.
כדי שאדם יישאר נקי לאורך זמן, הוא לא יכול להסתפק רק בהיעדר שימוש.
הוא צריך לחיות שוב ושוב בכיוון ההפוך לדפוסים שהובילו אותו להתמכרות, לאורך החיים, כל הזמן.
כשאנחנו מגיעים לדבר על תחילת הדרך ועל השינוי המשמעותי בחייו של המכור, על מנת להגיע לחיים בהם ההתמכרות אינה חלק אינטגרלי מחייו ובהם הוא לא פועל על ההתמכרות, הוא צריך לעבור ממצב של יבש, אדם שמחזיק שריר, למצב של אדם שעושה תוכנית והוא מפוכח.
אדם יכול לא להשתמש במושא ההתמכרות שלו, לפעמים תקופה ארוכה. יחד עם זה, הדבר יכול עדיין להיחשב כמצב שבו הוא יבש, מחזיק שריר, ולא באמת חי חיים של החלמה פעילה.
כמה זמן, לדעתכם, יוכל האדם להחזיק שריר? כמה זמן נוכל לקחת משקולת אפילו של שתי קילו ולפמפם אותה בשריר ה"בייספ" ביד? עשרים, שלושים, שבעים, מאה פעם, ואז…?
מה יקרה כאשר אני אנסה להמשיך להחזיק שריר כאשר אני כבר עייף ומותש? בשלב כלשהו השריר יקרוס.
כך גם בהתמכרות, אם האדם רק "לא משתמש", אם הוא רק יבש ומחזיק שריר, בשלב כלשהו משהו מספיק עוצמתי יקרה, והשריר יקרוס. האדם עלול ליפול שוב לאותם דפוסים.
ולכן, כפי שהתחלנו לומר, האדם המכור לא יכול להרשות לעצמו חיים ניטרליים, הוא לא יכול להרשות לעצמו פשוט לא להיות בהתמכרות פעילה. הוא חייב לשנות את אורח חייו מן הקצה אל הקצה.
כפי שאנו יכולים להבין, בבסיס ההתמכרות יושבים דפוסים עמוקים מאוד.
אחד מהם הוא דפוס של אנוכיות. כאשר אדם משתמש ופועל על ההתמכרות שלו, על הרצון להשתמש כאן ועכשיו, כאשר אל מול עיניו יכולים לעמוד ילדיו, הזוגיות שלו, הפרנסה שלו, העבודה ועוד ועוד, ובכל זאת הוא משתמש, זו פעולה של מחיקה של כל מי שסביבו, וזה אנוכיות עמוקה, לא ממקום רע או מאשים, זוהי פשוט עובדה.
דבר נוסף שמאפיין לא מעט אנשים עם אישיות מועדת להתמכרות, הוא המתח שבין חוסר אונים לבין צורך בשליטה.
ככל שהאדם מרגיש חסר אונים יותר באזורים ובתחומי חיים מסוימים, כך רוב בני האדם, באופן אינסטינקטיבי, ינועו לכיוון של צורך בשליטה. ככל שלאדם תהיה יותר בעיה עם חוסר האונים שלו, הוא ינסה לקחת יותר שליטה.
עוד דפוס אישיותי הוא "חוסר קבלת המציאות" ויכוח מתמיד בחשיבה ובפעולות אל מול המציאות כפי שהיא קוראת.
ומשמעות העניין "להיות מפוכח ולעשות תוכנית", בין אם זו תוכנית שנים עשר הצעדים או כל תוכנית אחרת שתעזור למכור להישאר נקי. צריכה להיות מבוססת על שינוי משמעותי בדפוסי האישיות והדפוסים ההתנהגותיים של המכור.
איך עושים את זה?
איך עובדים על זה?
מה קורה שם?
מה נדרש מן המכור?
ועוד
בחלק שתיים של פוסט זה, מחר.
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
