פוסט מספר 9 בסדרה על טראומה ופוסט טראומה – והתמכרות
לאורך השיחות בינינו דוד הלך ונפתח, נגע בכאב, בפגיעה, בבדידות, ובהתמכרות והתחיל להבין שהוא לא סתם השתמש, אלא ניסה לשרוד. אבל ככל שהאמת הלכה ונחשפה, כך גם גבר בו הדחף לברוח, לצאת, ולהאמין שהפעם יסתדר לבד. ושם בדיוק היה התסכול הגדול, לראות איך אדם כבר נוגע באמת שלו, אבל עדיין לא מצליח להישאר איתה עד הסוף.
אני מסתכל לתוך עיניו של דוד עם הרבה כאב משפיל את עיניי ופוכר את ידי.
לאחר שכלו כל הקיצין, ודוד כבר הרגיש מוצף ממש.
כשכבר לא הייתה לו היכולת להישאר נוכח ברמה הרגשית כל עוד הוא פיכח.
כשגם כל ניסיונות השיח, ההחזקה והניעור, לא עלו יפה.
וגם אחרי שהוא בעצמו אמר בפה מלא שהוא מבין שיש סיכוי לא קטן שאם הוא ייצא, הוא יחזור להשתמש, ושאותה טראומה מורכבת שהוא אומר שהוא רוצה לטפל בה, אולי בכלל לא תטופל אם הוא יחזור שוב לשימוש,
אחרי כל זה, ובתוך כל הכאב הזה, דוד החליט לקום ולצאת.
עד היום לא שמעתי מדוד בחזרה, לפעמים זה אומר משהו טוב, אך במקרה הזה אני חייב לומר בכנות שאני פשוט חושש שהטלפון מקרובי המשפחה שלו הוא רק עניין של זמן.
והסיבה לחשש שלי היא מה שנקרא *מעגל ההתמכרות, ודפוסי אישיות.*
עד כה דיברנו רבות על מהי טראומה והמסתעף ממנה, ועל איך אירוע משמעותי, בצורה סובייקטיבית, יכול להשפיע עד כדי כך שהאדם יגיע לעולם ההתמכרות מתוך מקום של פתרון ולא של בעיה, מתוך רצון וצורך לפתור בעיה כלשהי.
דיברנו על המבנים ועל התפקודים השונים של המוח המכור.
בפוסט הקרוב נתמקד במעגל ההתמכרות. איך ההתמכרות קורית בפועל, והיכן ניתן להתחיל לשבור את המעגל.
כפי שדיברנו, וכבר מובן לכולנו, ההתמכרות היא הדרך של המכור להתמודד עם אירועי החיים. הדרך לעשות סדר, לווסת, ולהצליח להיות ולחיות בנוכחות העולם הפנימי שלו, בלי להתפרק ולאבד את זה.
אחד המשפטים הכי פופולריים שאנחנו שומעים אצלנו הוא: כואב לי שאני רחוק מהמשפחה שלי, אני לא מסוגל אני חייב לצאת, די אני, אני חייב להשתמש…
הפרדוקס המטורף שנמצא בדברים האלה יכול לגרום לכל אחד שלא מבין מהי התמכרות לתפוס את הראש בין הידיים ולרצות לזעוק אל השמיים.
אתה פה כי אתה מכור, אתה רוצה לצאת כדי לפגוש את המשפחה שלך, ואתה לא מצליח להכיל את זה, ולכן אתה אומר, אני אחזור להשתמש…
איפה ההיגיון? מה הולך פה?
כפי שהסברנו, היגיון הוא לא נושא בעולם ההתמכרויות.
אז בואו ננסה רגע לפרק ולהבין מה כן קורה שם.
ונדבר רגע על מעגל השימוש.
נוכל לדמיין אותנו בשגרת היום השגרתית, כיוונו שעון מעורר לשעה שבע ורבע, מרוב העייפות ביטלנו את השעון המעורר והתעוררנו בארבעים דקות איחור.
מיהרנו מאוד, והכנו קפה, ובטעות כן, כן, אתם יודעים על מה אני מדבר, נשפכה לנו כוס הקפה על כל המטבח.
קפצנו במהירות, ובדרך התלכלכה לנו החולצה, סיננו כמה משפטים בשקט, ניקינו את המטבח, ואולי גם השתמשנו בחולצה המלוכלכת, כי אם כבר, אז כבר…
התארגנו, ניגבנו את הזיעה מהמצח, לבשנו חולצה חדשה, ויצאנו ליום מתוסכלים ועצבניים.
עלינו על האוטו, נסענו לעבודה, או לשגרת היום יום שלנו. נתקענו מעט בפקקים, וסוף כל סוף התחלנו את שגרת היום.
וגם שם, הבוס שלנו החמיא לנו על העבודה וגם הנחית עלינו מטלה לא צפויה, אך ארוחת הצהריים, למרבה ההפתעה, הייתה טובה וטעימה.
חבר קולגה לעבודה הזכיר לנו שבעוד יומיים אנחנו יוצאים לבילוי משותף, חייכנו, נהנינו, צחקנו בעקבות בדיחה משותפת, והמשכנו את יומנו העמוס.
אפשר להרחיב את התיאור עוד הרבה, אבל אני חושב שכולנו מבינים על מה אני מדבר, השגרה.
איך אני, אתה, אתם, כולנו, מתמודדים עם השגרה?
הרי לכולנו יש פנטזיה כזאת, שיבוא יום, יום יבוא, והשגרה שלנו תהיה החלום הרגוע שאנחנו יכולים לחלום.
יום אחד הכול יסתדר על הצד הטוב ביותר, ויהיה טוב.
אבל עד אז, אנחנו אומרים לעצמנו, נתמודד עם מה שיש…
ואת זה המכור לא יודע לעשות.
אחד הקשיים של האדם המכור הוא להתמודד עם העולם הרגשי שלו.
אצל הרבה אנשים עם נטייה להתמכרות, אנחנו פוגשים שוב ושוב שני דפוסי אישיות משמעותיים שמאפיינים אותם.
הדפוס הראשון אצל אדם עם נטייה להתמכרות הוא *רגישות גבוהה מאוד.*
הוא יהיה אדם מאוד רגיש, כל דבר קטן פוגע בו, כל דבר קטן מקפיץ אותו, כל דבר קטן מרגיש לו…
ומאפיין שני נוסף שיש לאדם המועד להתמכרות הוא *חוסר יכולת ויסות רגשי* ועבודה עם העולם הפנימי והרגשי שלו.
הוא לא יודע איך לנהל ולווסת את עצמו מבפנים.
נחשוב על האדם הזה, שמצד אחד יש לו רגישות גבוהה, ומצד שני חוסר יכולת לנהל את אותה רגישות. רק נחשוב איך הוא מגיב ואיך הוא יגיב לאותו סדר יום שתיארתי…
כל דבר קטן מקפיץ אותו, מרגיז אותו, כל משפט קטן של הבוס שלו או של חבר לעבודה גורם לו תנודות רגשיות שהוא לא מצליח לאזן בכוחות עצמו, וזה מוציא אותו מאיזון, גורם לו להרגיש חוסר אונים, מוצף, והוא פשוט לא יודע איפה לשים את עצמו.
ואז החוויה שעולה לאחר התחושות הקשות הללו היא: אני חייב לווסת את עצמי, אבל אני לא יודע כיצד לעשות זאת…
ובשלב כלשהו בחייו, מצא המכור את "מושא ההתמכרות שלו", את הדבר שבבת אחת גרם לו להתנתק רגשית ולהתחיל להפריש חומרים שגורמים לו להרגיש טוב, דיברנו עליהם, הלא כן? דופמין, סרוטונין ועוד.
ברגע אחד, כאשר אדם פונה למושא התמכרות כזה או אחר, הוא מצליח להסיט את הקשב והרגישות שלו מאותן תחושות והצפה רגשית שלילית, לתחושה טובה, ונעימה. תחושה של אופוריה, של התעלות, של ניתוק מעל הסיטואציה המעצבנת והמציפה.
ואז, לאחר ההיי שהאדם חווה, הן מהחומרים הכימיים שמופרשים בתוך גופו, והן מתחושת הניתוק… מגיע, כמובן, כמו כל פעם בחיים, הדאון, תחושה של ירידה. ירידת החומרים הכימיים והשפעתם, ותחושה של ירידת מצב רוח.
ואז, שוב, מתחיל האדם המכור לחוש באימה רבה את אותן תחושות מציפות. שוב הוא לא יודע ולא יכול להתמודד איתן, ושוב הוא נדרש מבפנים למצוא לעצמו משהו שיאזן אותו, ושיחזיר אותו לשפיות.
ואז, באורח פלא (או לא), שוב הוא הולך לפתרון המוכר והידוע.
הפתרון שמצליח בבת אחת, ברגע אחד, לשחרר בתוכו כמות חומרים ותחושה עילאית שכמעט שום דבר לא ישווה לה.
וכך נראה גלגל ההתמכרות.
בשלב מסוים האדם כבר לא יודע דרך אחרת.
הוא לא יכול לחשוב על דרך אחרת, ולא מסוגל להפסיק למשך מספיק זמן כדי לייצר דפוס פעולה אחר.
והוא חוזר לאותו דפוס יחד עם זה שהוא מצפה שהפעם, הפעם זה יהיה שונה.
הפעם זה יצליח באמת להרגיע אותו, לווסת אותו, ולא להפיל אותו שוב פעם לאותו מעגל קסמים אכזר.
אז מה נדרש בטיפול בהתמכרות?
מה הקושי הגדול שנדרש מהמכור בתחילת הדרך?
כל זה ועוד בפוסט הבא והאחרון לסדרה זו.
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
