מטופל בתחילת תהליך ההחלמה פוגש קונפליקט בין אישי שמציף אצלו מצוקה, כעס ודחף לבריחה. דרך השיחה מתברר כיצד בעבר שימוש היה הפתרון המיידי לכל חוסר נוחות רגשית, וכעת הוא נדרש לראשונה להישאר בתוך המציאות, בלי לברוח. המפגש מדגיש את המעבר מהתמודדות דרך שימוש להתמודדות בוגרת עם החיים, על המורכבות, הכאב והבחירה להישאר נוכח.
מה קורה כשמטופל מתפרץ לא כי הוא "בעייתי", אלא כי שוב נשבר לו האמון. רגע אחד שבו מנגנוני ההגנה קורסים, ההתמכרות כבר לא מגינה, והאדם עומד חשוף מול מערכת, גבולות וכאב ישן. זהו טקסט על המתח הבלתי אפשרי בין הצבת גבולות לבין שמירה על אמון, בין אחריות מקצועית לבין פגיעה חוזרת, ועל המקום שבו אנשי טיפול נדרשים להחזיק גם סדר וגם לב פתוח, בלי לשחזר את מה שהמטופלים כבר מכירים מהחיים.
ברגע אחד שקט בחדר טיפולים נחשף משהו עמוק וכואב: מה קורה כשהדבר היחיד שמרגיש כמו חיים הוא גם זה שהורס אותם. נדבר על הפחד מהריק, על הזהות שנשענת על שימוש, ועל השאלה הכואבת איך מתחילים חיים חדשים כשנדמה שאין בהם עדיין חיים.
