לחיות בלי חיים – חלק ג' ואחרון

*לחיות בלי חיים – חלק ג' ואחרון*

בפוסט הראשון, פגשנו רגע שבו אדם מספר חיים שלמים כמעט בלי תנועה בפנים, ואז דווקא מול החומר הוא נדלק. שם הבנו עד כמה לפעמים הדבר שהורס אותנו הוא גם הדבר שמחזיק אותנו.

בפוסט השני, ניסינו להבין איך אפשר להישאר נקיים כשמבפנים זה מרגיש כמו חיים בלי חיים, וחיברנו את זה לשלושת הצעדים הראשונים של שיטת 12 הצעדים. להודאה בחוסר אונים, להסכמה שיש כוח גדול מאיתנו, ולהחלטה למסור לכוח עליון.

אבל בתוך כל זה נשארה הדילמה שלי, מה קורה כשאנחנו אומרים כוח גדול מאיתנו, ובפועל משהו בתוכנו לא מצליח לסמוך, לפעמים אפילו מתקומם.

ועל זה אני רוצה להרחיב עוד, כי זו לא רק שאלה של אמונה, זו גם שאלה שלי. במיוחד כשאני יושב מול אדם בתוך הקליניקה או האשפוזית, ואני מחזיק איתו את הרגע שבו נגמרים הכוחות.

הדילמה שלי כמטפל מתחילה דווקא במקום הכי פשוט.

אני רואה אדם שנלחם, לפעמים שנים, ושום דבר לא מחזיק לאורך זמן. אני רואה איך הוא קורס מול עצמו, מול המשפחה, מול החיים.

לפני כמה שבועות, אני מקבל טלפון ב 10 בערב ממטופל שהיה אצלנו באשפוזית, וחשב שהוא יסתדר בחוץ מיד בכוחות עצמו, הוא אפילו אמר לי לפני היציאה: אני יתחיל ללכת ליחידה להתמכרויות ולקבוצות תמיכה של 12 הצעדים, ואז.. ואז אני מקבל ממנו טלפון ב 10 בערב כשהוא שיכור והוא מגמגם לי בטלפון מספר שהוא שוב נפל וכולם, כולם עצבניים עליו שזה קרה שוב… והוא צריך עזרה.

ואז שם, אני גם רואה את הרגע שבו הוא מבין שאין לו עוד מה להפעיל. לא עוד תכנית, לא עוד טריק, לא עוד כוח רצון. רק עייפות עמוקה, וגם ייאוש.

וברגעים כאלה עולה לי מבפנים מחשבה שקטה, שאם הוא יישאר לבד עם עצמו, הוא לא יחזיק. משהו חייב להיות גדול ממנו, יציב ממנו, ואז עולה לי השאלה, האם אני אומר את זה? האם באופן כללי אני מכניס את זה לחדר, או האם אני משאיר את זה לעצמי?

כי מצד אחד, יש בי רצון לומר את האמת הפשוטה: יש גבול למה שאדם יכול לסחוב לבד, יש גבול למה שמסגרת, טיפול, קבוצה, משפחה יכולים להחזיק. אנחנו יכולים ללוות, לכוון, לשים מראה, להקנות כלים, לבנות תוכנית. אבל יש רגע שבו האדם צריך מקור שהוא לא אני, והוא לא "העבודה הטיפולית", או לא "עוד תובנה". זה משהו שמחזיק גם כשהוא נופל, גם כשהוא חוזר הביתה והדלת נסגרת, גם כשהחיים שקטים מדי והוא לבד עם הראש שלו, וזה האלוקים – כפי שכל אחד מבין אותו.

אך מצד שני, אני חושש לומר זאת כך, חושש מהתמונה שיש למטופל על אלוקים. חושש לגעת במקום שהוא טעון, פצוע, מורכב, או סתם לא רצוי.

יש אנשים ששומעים "אלוקים" ומיד נסגרים, יש אנשים שזה מזכיר להם שיפוט, כישלון, בושה. יש אנשים שזה מרגיש להם כמו מניפולציה, כאילו אני רוצה לדחוף אותם למשהו. ויש גם דבר נוסף, זה שאני לא יודע מה הם עברו מול העולם הזה, אולי הם ביקשו פעם, ולא נענו בדרך שהם קיוו. אולי הם איבדו משהו, ומאז אלוקים בשבילם הוא מקום של כאב…

אז איך אני, מתוקף תפקידי המקצועי, נוגע בזה בלי לעשות נזק?

אני חושב שהמפתח נמצא במקום שבו אנחנו לא מתחילים מאלוקים, אנחנו מתחילים מהחוויה. אנחנו מתחילים מהשאלה, מה מחזיק אותך כשהכוח נגמר. מה אתה עושה בדקה שבה אתה לבד באמת.

מה קורה בגוף שלך כשאתה מוותר על השליטה. האם יש משהו בעולם שאתה מצליח לסמוך עליו באמת, אדם, קבוצה, מסגרת, פעולה קטנה קבועה.

ומשם, לאט, אפשר לשאול אם יש גם מקום לעוד מקור. לא במקום כלים, לא במקום טיפול, אלא יחד.

וגם כאן, יש הבדל גדול בין לדבר על "כוח עליון" בצורה כללית, לבין לדבר על אלוקים אוהב. לפעמים המושג "כוח עליון" מצליח לעקוף את כל התמונות הקשות. הוא מאפשר לאדם להתחיל להרגיש שיש משהו גדול ממנו בלי להילחץ מהמילה עצמה.

אבל לפעמים דווקא שם אני נתקע, כי אני מרגיש שזה נשאר טכני.

כאילו אנחנו מחפשים כוח, ולא קשר. ואני מרגיש שבשורש של ההחלמה, ושל חיים נוכחים ורגועים, יש משהו שקשור לקשר. לא רק לעוצמה.

קשר שמחזיק גם כשאין לי מה להציע, קשר שמאפשר לי להיות קטן בלי להתבייש.

ובמובן הזה, אני מרגיש שהצד הראשון של לחיות חיים נוכחים ורגועים הוא ההסכמה להכיר שאין לנו את מלוא הכוח, וזו האמת, וזו אמת שמורידה עומס. אמת שמפסיקה את המלחמה להיות אלוהים. להבין ולקבל שלי את את מלוא הכוח, ויש אחד ולו מלא הכוח – והוא האלוקים.

איפה זה פוגש אותנו?

האם יש לנו תחום אחד שבו אנו כבר יודעים שאין לנו יכולת להחזיק לבד, ובכל זאת אנו ממשיכים לנסות בכוח?

ומה היה קורה אם לדקה אחת היינו מסכימים למסור לאלוקים, ואז לעשות פעולה קטנה אחת – שהוא היה רוצה שנעשה.

בהצלחה רבה לנו!

שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה