סיפורו של המכור – מיהו מכור?

מתי אנחנו נתקלים במכורים הקשים?

תל אביב, רחוב המלך ג'ורג', ליד דיזינגוף סנטר. יום שישי בצהריים. חם ולח. מחניק. המוני אנשים ההולכים בכיוונים שונים, זה נמרץ וזה לאיטו, זו אוחזת בתיק, חברתה בשקית ומישהו אחר בגביע גלידה, או פיתה או סנדוויץ', או פחית או כלום. איש איש ונוהגו. בצג המדרכה שרועה דמות שמרבית העוברים והשבים מתעלמים ממנה. לעיתים אפילו נדרשים להיזהר לא לדרוך עליה. דמות שרועה ומנותקת לגמרי מההמולה שסביבה.

דבר צעיר, בן בלי גיל או צורה, יושב שפוף על חתיכת קרטון המונחת על הרצפה, לבוש בסווטשירט מוזנח ומלוכלך שכובעו מכסה את ראשו. לידו קופסת פח שמחכה לתרומות ובה מעט מטבעות. לעיתים יהיה שלט לצדו שפונה אל רחמי האנשים, ולעיתים בלי שלט. סתם שרוע על קרטון וקופסא לידו. וכל עובר ושב, שבכל זאת מעיף בו מבט, אינו יכול להימלט מהתובנה, שהיא פרי ניסיון חיים של מי שנמצא בעיר, ולו לפרק זמן קצר, שהבחור השרוע על הרצפה, הוא נרקומן, מכור לסמים, כלומר, שעדיף להתרחק. למה לחפש צרות עם אלו?

מה יבחר האדם הממוצע? לעצור לידו או להמשיך בדרכו?

אכן, עדיף להתרחק. להמשיך אל הקניון הממוזג, להמשיך אל הבילוי, העבודה, המשפחה, החברים, הביתה. להמשיך ולהתרחק. בניגוד למכור השרוע שאינו יכול, שתקוע על מקומו, שאולי ממתין לנס שיגאל אותו מעצמו, מההתמכרות, מהסמים. וכמוהו אחרים, מכורים  שאינם שרועים ברחוב, אלא במקום אחר. שרועים בחייהם, בהתמכרות, במצוקה. שרועים ללא מוצא, ללא תקווה, מנותקים מהחיים, מהחברה, מנותקים מאלו המתקדמים בחיים, שמשיגים מטרות כאלו או אחרות.
וגם אם נדמה, שאינם מנותקים, שהם חלק מהחיים, מהחברה, זה רק נדמה. שכן מי שהפך למכור, ההתמכרות שולטת בחייו, מנהלת אותם ולרוב גם הופכת למוקד החיים ומשאירה אותם שרועים בחייהם. המכור נראה כמי שחי את חייו למען ההתמכרות. לעתים, בעיקר בראשית הדרך, הוא מעוניין בכך. לעתים, כשההתמכרות מתקדמת, הוא מנסה להימלט מהשעבוד הזה, פונה לגמילה מהתמכרויות, אך אינו מצליח כי ההתמכרות חוסמת בפניו את דרך המילוט. גורל כבד של שעבוד, כאב, מצוקה, ואין זה משנה למה מכורים – התמכרות לסמים, התמכרות לאלכוהול, התמכרות להימורים, לאוכל או למין. ההתמכרות היא כוח הרסני השולט על המכור ופוגע גם בסביבה הקרובה שלו ובקהילה כולה. לכאורה עדיף להתרחק, למה לחפש צרות עם כוח הרסני כזה,

אבל, עד כמה אפשר להתרחק מההתמכרות?  

העולם המודרני, או הפוסט-מודרני, פותח ערוצים חדשים למחלת ההתמכרות והיא משתלטת על יותר ויותר אנשים ומשעבדת אותם למרותה. הפרעות אכילה הן מחלה נפוצה אצל נערות ונערים בגילאים צעירים, כמו שימוש בעייתי באלכוהול שעלול להתפתח לאלכוהוליזם, כמו הימורים כפייתיים הגוררים הפסדים גדלים והולכים ומעורבות נכפית בעולם עברייני, כמו בחירה בשימוש בסמים שמתחיל ככיף עד שהכיף נגמר והבחירה נעלמת. ככל שהעולם משתכלל, גם אמצעי ההתמכרות משתכללים, ושובים למענה צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, חילוניים  ודתיים, וחסרי השכלה מול משכילים מדופלמים, כך שכל שכבה בחברה תורמת את מכוריה,  וההתמכרות ממשיכה להתעצם.  

התחזקות ההתמכרות מחייבת מאבק עיקש בה. ההתמכרות אינה מוותרת ללא מאבק על מי ששבוי בידיה. אבל מי ששבוי, אינו יכול להיאבק. אינו מצליח. לפעמים גם אינו רוצה. אז נדרש מאבק של אחרים, כאלו שמסיבות שונות בחרו לעזור. בארץ, שבה אנחנו פוגשים יותר ויותר  במגוון מופעים של מחלת ההתמכרות, ישנם גם רבים כאלו שבחרו להילחם בה, כל אחד וסיבותיו  ודרכי הפעולה שבהן בחר. אחת ההתארגנויות הבולטות שיצאה למאבק בהתמכרות היא רטורנו ובראשה הרב איתן אקשטיין. רטורנו היא התארגנות מיוחדת השומרת על צביון יהודי – אורתודוכסי ופונה בעיקר לקהל מכורים יהודי-דתי וקהלים נוספים.