פוסט מספר 8 בסדרה על טראומה ופוסט טראומה – והתמכרות
בפוסטים הקודמים: דוד, בן 27, גדל בתוך מציאות של נוקשות, בדידות ופגיעות. דרך הסיפור שלו התחלנו להבין מהי טראומה, מהו חלון הסיבולת, ואיך פוסט טראומה מורכבת נוגעת לא רק בזיכרונות, אלא גם באמון, בקשרים ובתחושת העצמי. משם המשכנו לראות איך ההתמכרות נכנסה לחייו לא כבעיה, אלא כפתרון, דרך להשתיק, לנתק, ולשרוד. ולאחר מכן התחלנו להבין מה קורה כשהפתרון הזה נלקח, ואיך כמה ימים של ניקיון יכולים להרגיש כמו ריפוי, למרות שמשהו עמוק יותר עדיין לא נגע באמת.
נכון, אומר דוד, אתה צודק. אני לא יודע מה לומר לך.
הוא ענה לי, והתייחס לשאלה שהעליתי בפניו: איך ייתכן שאחרי כל כך הרבה דרך, ואחרי כל הזמן שלקח לו בסוף להיכנס לגמילה, ועוד יותר מזה, אחרי התהומות העמוקים והשימוש חסר הגבולות והפרוע שהוא הגיע אליו בתקופה האחרונה, איך בכל זאת, שאלתי אותו, אתה מוכן לוותר על הכול עכשיו ולצאת החוצה?
אני לא יודע, הוא אומר, אני מרגיש שאני חזק, שהפעם זה יהיה שונה.
אני יודע שאני צריך טיפול, כמו שדיברנו, ואני אקח טיפול.
אבל שם, בחוץ, החומר בזמינות הרבה יותר נגישה, בצורה מאוד קלה אתה יכול למצוא את עצמך שוב נופל, אמרתי.
תגיד לי, שאלתי אותו, אני אשאל בכנות שוב פעם: הרי כשהיית בחוץ ידעת שאתה צריך טיפול, ובכל זאת לא הלכת לטיפול. למה הפעם אתה חושב שזה יהיה שונה?
אני לא יודע, הוא אומר. אבל זה יהיה שונה!
ואני מרגיש שאני יוצא מדעתי…
אבל האמת שהוא לא בדעתו, בצורה כזו או אחרת.
בפוסט הקודם דיברנו והרחבנו מעט על נקודת המבט הנוירוביולוגית שמתרחשת במוח של האדם המכור, ועוד יותר במקרה כזה כמו של דוד, עם שילוב של פוסט טראומה מורכבת מובהקת.
השבוע אני רוצה להמשיך לדבר עוד מעט על המבט הנוירוביולוגי, כדי שנבין לעומק עד כמה התמכרות היא לא רק עניין של גמילה. היא בוודאי לא עניין של כוח רצון. התמכרות היא גם לא עניין של "תיקח כדור וזה יעבור", ולא "תמשיך עם החזקה פסיכיאטרית ותוכל להמשיך את החיים".
*התמכרות יושבת בצד השני, מתוך כל הספקטרום הנפשי.*
אם דיברנו בפוסט הקודם על הקושי והשיבוש שקורה בתוך המערכת הדופמינרגית, הנתיבים והמערכות שהדופמין דומיננטי בהם, נדבר עכשיו על עוד שתי דיספונקציות עיקריות שקורות בתוך המערכת של האדם המכור במוח.
כפי שהבנו, בעקבות העומס, השחיקה והשימוש המלאכותי עוד ועוד ועוד בחומרים שמגבירים ומציפים בדופמין, המערכת יוצרת סבילות לחומר, כך שאותה כמות לא תעשה את העבודה כפי שהיא הייתה עושה מלכתחילה.
זאת אומרת, שאם אני ואתה נהנה מפעולה פשוטה ביום יום, נחווה סיפוק מהיכולת שלנו לשלוט בעצמנו, או נחווה תחושה של הנאה מספקת משוקולד טוב ומטיול, אותה מערכת של המכור, כאשר היא כבר נמצאת לאחר שימוש מסיבי, תהיה שחוקה ולא תחווה את אותן תחושות אל מול הריגוש הרגיל של החיים.
אך זה לא הכול.
בעקבות אותה שחיקה ותפעול מלאכותי, המערכת חייבת להתגונן. היא חייבת למצוא דרך לאזן את עצמה, כי הגוף, כפי שכבר אמרנו, שואף כל הזמן להומאוסטזיס, לאיזון.
ולכן יקרה דבר נוסף, לא רק, כפי שאמרנו שהקולטנים עצמם של הדופמין יהיו מחוספסים יותר ופחות רגישים, אלא שהמוח מצמצם באופן משמעותי את הזמינות והרגישות של קולטני הדופמין, על מנת לנסות לחזור לוויסות ואיזון.
זאת אומרת, אם לשם הדוגמה בלבד לכל אדם יש עשרה קולטנים, וכל העשרה הללו קולטים עבורו דופמין באופן שגרתי, כאשר לפתע האדם מציף את המערכת בכמות גדולה הרבה יותר, המערכת רוצה להגיע לאיזון. ולכן היא תנסה להוריד את הרגישות של המערכת, ואת הקיבולת כדי לא להיות מוצפת כל הזמן.
השינוי הזה, נוכל להבין, הוא עוד קושי ועוד דיספונקציה משמעותית שאיתה מתמודד המכור בתחילת הניקיון, ולפעמים גם הרבה לאורך הניקיון וההחלמה.
אך אם היה מדובר רק בזה, בהקשר הנוירוביולוגי, המצב עוד היה טוב.
וכאן אני רוצה לדבר על מבנה ותפקוד המוח של האדם הרגיל, ובשונה ממנו, של האדם המכור.
לכל אחד מאיתנו יש במוח חומר אפור וחומר לבן.
החומר האפור אחראי אצלנו במוח על תפקודים רבים ושונים. הוא קשור לתפקוד הקוגניטיבי שלנו, ליכולת שלנו לקבל החלטות, לווסת את עצמנו, לחשוב רציונלית ועוד.
חלק גדול מהתפקודים האלה מתחוללים בקורטקס הפרה פרונטלי – בחלק הקדמי של המוח שלנו, איפה שנמצא המצח. שם מתרחש ומתחוללת היכולת שלנו לעצור, לחשוב, לשקול, לווסת, לקבל החלטה.
בנוסף, יש לכל אחד מאיתנו חומר לבן. החומר הלבן הוא החומר שמאפשר תקשורת טובה יותר בין אזורים שונים במוח. הרי המוח שלנו עובד על שילוב בין אותות חשמליים וחומרים כימיים שמפעילים את אותם אותות ומניעים אותם. על מנת שהמוח יעבוד בצורה טובה, בלי קצרים ובלי בלבול, נדרשת תקשורת רציפה, מהירה ומדויקת בין האזורים השונים.
החומר הלבן הוא חלק מרכזי בתוך התקשורת הזאת. הוא מבודד את העצבים והאזורים השונים, ומאפשר לכל עצב, לכל שרשרת של עצבים ולכל מסלול מוחי לעבוד בצורה יעילה יותר, ולשמור על קשר רציף ומהיר בין צמתים שונים במוח.
מחקרי MRI ומחקרי הדמיה מוחית מראים שוב ושוב שהתמכרות, בין אם היא התמכרות לחומרים פסיכואקטיביים ובין אם מדובר בהתמכרויות התנהגותיות ואחרות, קשורים לפגיעה ולשינויים משמעותיים בשני הדברים הללו, בחומר הלבן ובחומר האפור, בכמות שלהם, באיכות שלהם, ובעקבות כך כמובן גם בהשפעות שלהם על האדם.
רק נחשוב על זה, אם חלק גדול ממה שמפעיל אצלי ואצלך ואצל כל אדם את שיקול הדעת, את היכולת לוויסות, את היכולת לחשיבה רציונלית והגיונית, קשור הרבה למערכות האלה במוח.
אם אצל האדם המכור המערכות האלה נפגעות או משתבשות, האם הוא יכול להגיע לאותה חשיבה רציונלית? האם הוא יכול לקבל החלטה הגיונית ורציונלית באותה צורה?
אין ספק שהיכולת הזאת יורדת ומידרדרת.
לא לחינם קוראים להתמכרות "מחלה עם חוסר שפיות" פשוטו כמשמעו.
לא רק שהאדם מגלה פחות יכולות של ויסות, חשיבה רציונלית והגיונית ויכולת קבלת החלטות מושכלת, אלא שגם אם הוא היה רוצה לחשוב בצורה כזו, גם אם הוא מנסה לעשות את זה, הליך החשיבה עצמו נפגם בעקבות השיבוש והירידה באיכות התקשורת בתוך המוח.
ואת זה, לפעמים אי אפשר לתקן בקלות, את זה לפעמים אי אפשר לשנות מהר ולעיתים, לאחר שהגלגל נסע קדימה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי, להחזיר אותו אחורה.
*כפי ששם של אחד מהפרקים בספר "בממלכת הרוחות הרעבות" של גאבור מאטה אומר: "למוחות שלהם לא היה סיכוי".
אז כאשר אנחנו באים לשאול או להבין רציונלית והגיונית את האדם המכור, עלינו להיזכר בדבר הראשון: *לפעמים אין רציונליזציה ואין היגיון רגיל בעבודה עם התמכרות.*
וזה לא בגלל שהאדם לא רוצה, זה בגלל שההתמכרות פוגעת בדיוק במקומות שאמורים לעזור לו לרצות, לעצור, לחשוב, לבחור ולהחזיק מעמד.
אז מה למדנו היום?
מה התחדש לנו?
היכן זה פוגש אותנו?
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
