אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי. מעולם לא חשבתי שאסבול מהתמכרות למין. זה התחיל בצורה תמימה, רק כמה מפגשים סתמיים פה ושם, אבל לפני שהספקתי לשים לב – התחלתי לרדוף אחרי זה בכל הזדמנות. ההתמכרות שלי השתלטה על חיי, וההשלכות היו הרסניות.
אַהֲבָה הִיא פַנְטַזְיָה,
הִיא יְדִיעָה בְּרוּרָה
שֶׁלֹּא תּוּכְלִי לֶאֱהֹב,
שֶׁלֹּא תִּהְיִי בֶּאֱמֶת נֶאֱהֶבֶת,
שֶׁלֹּא תּוּכְלִי לְהַחֲזִיק אֶחָד,
כִּי הָרֶגֶשׁ יִגָּמֵר מַהֵר
וּתְחַפְּשִׂי אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ.
אַחֲרֵי שֶׁיִּגָּמְרוּ הָרַעֲיוֹנוֹת
וְכָל הָרִגּוּשִׁים,
תִּצְטָרְכִי לִנְדֹּד,
בֵּין לְהַרְגִּישׁ נַצְלָנִית
לִמְנַצֶּלֶת,
וְלַחֲזֹר לַמָּקוֹם הַהוּא
שֶׁנִּנְטַשְׁתְּ,
וְלֹא רָאוּ אוֹתָךְ,
וְלֹא הָיִית קַיֶּמֶת.
גּוֹרֵם לָךְ לַחֲזֹר,
לַדָּבָר שֶׁנּוֹתֵן לָךְ מַשְׁמָעוּת
אוֹ דִּמְיוֹן
עַל מַשְׁמָעוּת בָּעוֹלָם.
זוֹ הַתִּקְוָה שֶׁלִּי בַּחַיִּים,
וְאִם יִרְצוּ לָקַחַת לִי אֶת זֶה
מָוֶת הִיא אוֹפְּצִיָּה נְעִימָה
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַכְּאֵב
שֶׁל זְאֵב פָּצוּעַ לְבַד בַּזִּירָה.
זה דבר שקשה להודות בו, אפילו בפני עצמי. במשך שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שיש לי חשק מיני בריא, שאני פשוט אישה שאוהבת ליהנות. אבל זה כבר לא היה כיף. זו הייתה התמכרות, וזה הרס את חיי.
תמיד הייתי קצת יותר הרפתקנית, ואהבתי לנסות דברים חדשים, אבל אז גיליתי את הריגוש שבמרדף, את הבלאגן שבמפגש עם אנשים חדשים, ואת ההתרגשות בכל פעם מחדש. אבל לא התמכרתי רק להנאה הפיזית, התמכרתי לתשומת הלב, לתחושה השקרית שמישהו חושק בי. השתוקקתי להכל. הייתי צריכה את הכל, והייתי עושה הכל כדי להשיג את זה.
שיקרתי לחברות ולמשפחה שלי, לבעלי. אמרתי להם שאני סתם יוצאת, שאני רק נהנית. אבל ידעתי את האמת. הייתי מכורה למין, ויצאתי מכלל משליטה. לא יודעת כמה כאלו היו, פשוט הפסקתי לספור. לא יכולתי להפסיק.
הסבל היומיומי של התמכרות למין הוא לא משהו שניתן לתאר במילים.
הצורך המתמיד בשחרור מיני, רגשות הבושה והאשמה שמציפים את כל כולי, המעגל הארור שכולל הנאה צרופה ואחריו שנאה עצמית נוראית – הוא מעגל שהרגשתי שלא אצליח לעולם לשבור. הייתי לכודה בגיהנום, הגיהנום האישי שיצרתי וטיפחתי בעצמי. הרגשתי חסרת אונים, מיוסרת ובודדה עד כאב.
זה היה קרב מתמיד בין הרצון שלי למין לבין הרצון שלי להשתחרר ממנו. ניסיתי להפסיק, ניסיתי להסיח את דעתי עם תחביבים ותחומי עניין אחרים. אבל שום דבר לא עבד. תמיד נמשכתי חזרה להתמכרות למין. איבדתי את בעלי, את החברות ואת העבודה. איבדתי את הילדים. חליתי בכל מיני מחלות שאני לא רוצה להזכיר את שמן או את השפעתן על הגוף.
החלק הגרוע ביותר היה הבושה. ידעתי שמה שאני עושה הוא לא בסדר, אבל לא יכולתי להפסיק. הרגשתי כמו אדם מלוכלך ומגעיל, כאילו אני לא ראויה לאהבה או כבוד. הייתי ממררת בבכי בלילה עד שהייתי נרדמת, שונאת את עצמי על מה שהפכתי להיות.
אתם לא באמת יכולים להבין עד כמה הסבל הוא יום־יום, שעה־שעה, דקה־דקה. עד כמה הוא הורס כל חלקה טובה בחיים, עד כמה המכור יכול להגיע לשאול תחתיות, לתהומות שאתם לא יודעים בכלל שקיימים, ובסוף – לאובדניות.
כל הזמן ניסו לעזור לי, כולם, אבל לא רציתי. דחיתי כל בקשת עזרה. עד שפעם אחת, בסוף, כשכבר הייתי בשפל של חיי ורציתי להשאיר את העולם הזה, המלוכלך והגשמי, מאחוריי, אחותי יצרה קשר עם 'רטורנו', והסכמתי ללכת למכון גמילה כדי להתחיל תהליך גמילה ממין.
זה לקח זמן עד שנפתחתי, עד שהרשיתי להם לגעת בנשמה שלי, ובסופו של דבר בחרתי להיות כנה. לא ניסיתי להמעיט בהתמכרות שלי, לא ניסיתי להצדיק את ההתנהגות שלי. הודיתי שאני מכורה למין, ושאני צריכה עזרה בדחיפות.
זה לא היה קל. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם. אבל לאט לאט, התחלתי להחלים. למדתי מנגנוני התמודדות, למדתי לזהות את הטריגרים שלי, ולמדתי לסלוח לעצמי על טעויות העבר שלי. זו הייתה דרך ארוכה, ויש לי עוד דרך ארוכה לעבור. עדיין יש לי ימים שבהם אני נאבקת, שבהם אני מרגישה את ההתמכרות חובטת בי ומנסה למשוך אותי אליה, אבל אני כבר חזקה מספיק.
אני לביאה. אני מנצחת את ההתמכרות הארורה הזו כל יום מחדש.
במהלך תהליך הגמילה התחלתי לכתוב. ניסיתי להעביר את הכאב, את הסבל, אבל גם את התקווה לעולם מתוק ובריא, העולם שאז ערגתי אליו והיום אני חיה אותו. כתבתי את השיר שפתח את הכתבה, ולסיום אני רוצה לשתף אתכם בשיר אחד, נוסף, שנשפך מהלב שלי אל הדף:
כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי אֶת הַמָּבוֹךְ, הוּא לֹא הָיָה מְפֻתָּל.
הִתְחִיל יָשָׁר, קְצָת מִתְעַקֵּל יָמִינָה וְאָז קְצָת שְׂמֹאלָה,
אֲבָל לֹא הָיוּ פִּצּוּלִים.
הִמְשַׁכְתִּי לָלֶכֶת, בְּטוּחָה.
הַפִּצּוּל הִתְחִיל בְּקָטָן,
וְאָז זֶה הִסְתַּעֵף לְגַמְרֵי.
בָּחַרְתִּי אֶת כֻּלָּם.
נִכְנַסְתִּי, יָצָאתִי,
סִמַּנְתִּי כָּל אֶחָד.
לֹא הָיוּ שְׁלָטִים, כְּמוֹ אוּלַי אֵצֶל אֲחֵרִים,
לֹא יָדַעְתִּי בְּמָה לִבְחֹר,
אָז בָּחֲרוּ בִּשְׁבִילִי.
בְּחֵלֶק קָרְאוּ לִי לְהִכָּנֵס פְּנִימָה,
וּבְחֵלֶק מַמָּשׁ מָשְׁכוּ אוֹתִי בְּכֹחַ.
מָלֵא דְּרָכִים מְשַׁכְנְעוֹת.
לֹא מַמָּשׁ אִכְפַּת לִי,
אֲנִי לֹא רוֹאָה אֶחָד יוֹתֵר נָכוֹן.
בְּכֻלָּם הָאֲדָמָה שׂוֹרֶפֶת
וְיֵשׁ קוֹצִים,
אֵין לִי נַעֲלַיִם
וְגַם לֹא בְּגָדִים,
אֲנִי מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת.
יֵשׁ דְּרָכִים שֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת לַשְּׁבִיל הַהוּא,
כִּי אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה שָׁם כְּלוּם.
יֵשׁ דְּרָכִים שֶׁנּוֹתְנִים לִי רִגּוּשִׁים שֶׁמִּסְתַּיְּמִים בִּכְוִיּוֹת,
אָז אֲנִי חוֹזֶרֶת.
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב מָה קוֹרֶה בַּמָּבוֹךְ שֶׁלִּי.
אוּלַי אַמְשִׁיךְ פָּחוֹת לְהִסְתַּבֵּךְ
וְאֶכְתֹּב בְּפַעַם אַחֶרֶת.
