אני יושב מול דוד, כאוב והמום ממה שהוא סיפר לי על הקשיים שהתחילו בילדותו, על החרם שעבר, על המחסור בעורף המשפחתי ובאהבה הבסיסית, או יותר נכון לומר, בגילויי האהבה הבסיסיים בגיל צעיר. ואז הוא ממשיך לספר…
אחרי שניסיתי לחזור להיות חבר בחזרה של ילדים בכיתה, ופשוט ראיתי שכולם מתעלמים ממני, פשוט החלטתי לתקופה להפסיק לנסות, להתבודד, להסתגר, להיות עם עצמי. אבל אז ניגשו אליי כמה חברים ואמרו לי בשקט יום אחד בהפסקה, שאם אני רוצה להיות חבר שלהם ושהם יהיו חברים שלי, שאני אבוא איתם בשקט לשירותים… לא הבנתי מה הם רוצים, הלכתי איתם, ושם הם ביקשו ממני לעשות כל מיני דברים לא צנועים… עשיתי. וככה כמה פעמים הייתי הולך איתם ביחד לשם, והם היו עושים לי…
לא אהבתי את זה, אבל חשבתי שאולי בגלל זה הם יהיו חברים שלי.
אני אגיד לך את האמת, הוא אומר במבט מושפל, כאילו הוא מזדעזע מעצמו, חיכיתי שהם יתחילו לדבר איתי, אבל הם לא באמת נהיו חברים שלי, הם לא באמת המשיכו לדבר איתי אחר כך.
כל מה שרציתי זה שיחזירו אותי בחזרה לחברים, שיחזרו לדבר איתי.
אני שומע את זה, ואני רואה אותו מולי, את דוד, הוא כבר לא ילד, לא בגיל, לא בקול, ולא במבנה הגוף. אבל באותו רגע הוא הרגיש לי כמו הילד שהוא היה שם, הגוף שלו כמו הצטמק, והקול שלו נהיה שברירי וגבוה.
לאחר תקופה של מה שקרה, אני זוכר שהמלמד שלי בכיתה קרא להורים שלי לשיחה ואמר להם שהתחלתי להיות עצבני, וחסר סבלנות, שאני מתפרץ על כולם, ובאמת מאותו זמן והלאה נהייתי ילד שעושה בלאגן וצרות בכיתה, ואף אחד לא הבין מדוע.
אני זוכר שבשלב מסוים, באזור גיל ארבע עשרה, התחילו לעלות כל מיני זיכרונות קשים מהילדות, ממה שעברתי עם החברים ובבית. ואז גם עלו לי סיוטים בלילות, היי יש דרוך ועצבני, והיה לי קושי להירדם ולישון. בדיעבד, אני מבין שלא רק נזכרתי, אלא שניסיתי כל הזמן גם לברוח, לא להרגיש, ולא להתמודד עם מה שהמשיך לחיות בתוכי.
ובאזור הגיל הזה מצאתי גם את הסמים, ובהמשך התמכרתי…
כפי שכבר אמרנו, טראומה ופוסט טראומה הם שונים.
גם אירוע של חרם חברתי יכול לחלוטין להיחשב כטראומה, כאירוע שמחוץ לחלון הסיבולת של האדם. אבל, אם האדם יגיע לאירוע הזה עם גמישות פנימית ומחשבתית, חיבור למשאבים, ומשמעות, ייתכן שהאירוע יעובד בצורה כזו או אחרת. וגם לאחר מכן, אפילו אם האירוע היה נחשב לאירוע טראומטי בעקבות המערכת הפנימית של האדם זה לא בהכרח יתפתח לפוסט טראומה.
אז מתי כן? כאשר אחרי האירוע נשארים תסמינים שממשיכים לנהל את האדם.
תסמינים כאלה, כפי שדוד תיאר כמו חודרנות, הימנעות, דריכות וקשיי שינה, הם חלק מהתמונה המוכרת של פוסט טראומה (נרחיב בפוסטים הבאים) וכאן השאלה היא לא רק מה קרה, אלא מה נשאר אחרי מה שקרה, מה ממשיך לנהל את האדם, ומה לא מתעכל.
אגב, אצל ילדים קטנים זה לא תמיד נראה כמו טראומה בצורה ברורה. הרבה פעמים זה יופיע דרך הגוף, דרך ההתנהגות, דרך התפרצויות, עצבנות, חוסר סבלנות, קושי להירגע, או תגובות פסיכוסומטיות שונות, ממש כפי שראינו אצל דוד, הגוף והנפש מתחילים לדבר את מה שהילד עוד לא יודע לומר.
כל הסימנים שהוא דיבר עליהם פתאום התחברו לכדי ההבנה, כי לא רק היה אירוע, או כמה אירועים טראומטיים, לא רק היו חוסר משאבים וכולי, כפי שדיברנו, או שהיו חסרים גורמי חוסן. הכל ביחד, הכל התחבר לכדי מצב שניתן להגדיר אותו כפוסט טראומה.
מה ההבדל בין פוסט טראומה לפוסט טראומה מורכבת, מה עוד סיפר לי דוד, והאם במקרה שלו אכן מדובר בפוסט טראומה מורכבת, על כל זה ועוד נרחיב בפוסטים הבאים.
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
