בפוסט הראשון פתחנו דרך סיפורו של דוד שאלה יסודית, האם כל כאב קשה הוא בהכרח טראומה.
משם התחלנו להגדיר טראומה כאירוע, או חלקים ממנו, שיוצאים מחלון הסיבולת של האדם, כלומר מהיכולת שלו להכיל ולעבד את מה שקרה.
ראינו גם שלא כל אדם יחווה את אותו אירוע באותו אופן, ולכן לא כל מי שעובר אירוע קשה יפתח טראומה או פוסט טראומה.
הוא מסתכל לעברי ואומר, בסדר, אם אתה חושב שיש למה לספר עוד, אני אוכל לספר לך.
אז ככה, בגדול, כמו שאמרתי לך, זה משהו שאני באמת לא כל כך יודע איך לספר, אבל כמו שאמרתי, כשהייתי נער בתחילת שנות הבגרות, באמת נגעתי בקרובות משפחה שלי כמה וכמה פעמים…
את האמת, שעכשיו כשאני חושב על זה, זה לא באמת התחיל שם.
מה זה אומר? שאלתי.
זה אומר שהנושא הזה אצלי התחיל הרבה לפני זה.
אתה יודע מה? אולי אני אתחיל מתחילת הסיפור. בשביל שתבין למה אני ככה הולך קצת עקום כזה.
אני מגיע מבית מאוד מאוד סגור, אנחנו במשפחה, שבעה ילדים. אבא שלי כמעט תמיד לא היה נמצא בבית, הוא היה לומד, וגם מעביר שיעורים.
ובאופן כללי החינוך בבית של ההורים שלי היה חינוך מאוד מאוד סגור וחזק.
אני זוכר שכבר בגיל קטן כשהייתי שואל על כל מיני דברים למה, למה ככה, למה ככה, תמיד התשובה הייתה כי ככה החלטנו, כי ככה אימא או אבא החליטו.
אני זוכר את עצמי בילדות שואל שאלות ולא מקבל באמת תשובות והסברים.
בשלב מסוים אני זוכר שרציתי לצאת ביחד עם חברים, הם הלכו אחרי התלמוד תורה ביחד לאיזשהו מקום. אני זוכר שאפילו לא שאלתי את ההורים שלי אם הם מסכימים או לא, פשוט חזרתי הביתה כי ידעתי שהם יגידו לי לא.
כשהייתי באזור גיל שמונה, הייתה תקופה שהיה עליי חרם מאוד גדול בכיתה. אף אחד לא דיבר איתי תקופה וצחקו עליי וגם המלמדים לא עשו עם זה כלום, כולם זילזלו בי וצחקו עליי עד שפשוט הייתי אוויר.
אגב, הוא אמר, אני זוכר שהייתי אוהב ללכת ולחבק את אימא שלי לפני שאני הולך לישון. ובאזור גיל עשר, אבא שלי הודיע לאימא שלי שזה כבר לא צנוע, ולכן הוא לא הסכים לאימא שלי לחבק אותי לפני שאני הולך לישון.
ואז כשניסיתי להתקבל בכיתה ולהיות מקובל … הוא ממשיך את הסיפור…
אני שומע את הסיפור, את הכאב, את הקושי, ואין ספור דברים צצים לי בראש.
אבל אם נחזור רגע להתמקד בשאלה שאולי התחלנו לפתוח איתה את הסדרה הזו, איך והאם ייתכן שמאותו אירוע או אירועים אדם אחד יחווה פוסט טראומה ואדם אחר לא.
מאותתם אירועים האדם האחד ייצלק לעולמים והאדם השני יוכל אולי לעבור את זה.
וכשאני מקשיב לסיפור של דוד, נראה לי שהשאלה הזאת לא מתחילה רק ברגע הפגיעה שהוא פגע, היא מתחילה הרבה לפני זה.
(כמובן שאין בכל הדבר הזה שום הצדק לפגיעות. יחד עם זה…)
היא מתחילה בבית. היא מתחילה בקשר. היא מתחילה במקום שבו ילד שואל שאלות ולא מקבל באמת תשובות והסברים. היא מתחילה במקום שבו אין הרבה מקום לרוך, להחזקה, לגמישות, לשיח. היא מתחילה במקום שבו הילד כבר לומד מוקדם מאוד להישאר לבד עם מה שכואב לו.
ואז, כשהאירוע והאירועים הקשים מגיעים, הם לא פוגשים אדם שעומד מולם רק עם אותו רגע. הם פוגשים אדם שכבר מגיע עם סיפור, עם מבנה, עם כוחות מסוימים ועם חסרים מסוימים.
ואולי באמת כאן מתחילה התשובה, כי לא רק האירוע עצמו הוא זה שקובע. אלא גם עם מה האדם הגיע אליו. כמה גמישות הייתה שם. כמה חיבור למשאבים. כמה משמעות. כמה יכולת לעבור, לעכל ולעבד אירועים קשים שייתכן ונמצאים מחוץ לחלון הסיבולת שלנו.
ובמילים נוספות, נתמקד ונדבר כעת על מה מייצר חוסן נפשי.
ההגדרה של חוסן נפשי היא: היכולת לעבור, לעכל ולעבד אירועים קשים שייתכן ונמצאים מחוץ לחלון הסיבולת שלנו, ועדיין לעבור אותם ואולי אפילו לגדול ולצמוח מהם.
חוסן נפשי יושב על שלושה עמודי תווך עיקריים ומשמעותיים.
העמוד הראשון נקרא גמישות ויצירתיות. כשהאדם חווה אירוע קשה מנשוא, אירוע שבהבנה האנושית הרגילה הוא בלתי נסבל, ככל שהאדם יהיה גמיש מחשבתית ויצירתי, הוא יוכל להתגמש ולהתאים את עצמו אל מול אותו אירוע.
אולי הדוגמה המוכרת והידועה לנו היא מחומש שמות ומה שהיה במכת ברד. כל העצים החזקים והאיתנים, שהיו נטועים חזק, יציב ועוצמתי מדי בקרקע, נשברו תחת הברד הכבד שניתך משמיים. אך כל אותם עשבים רכים, החיטה, השעורה, כל אותם עצים גמישים ורכים התגמשו והתקפלו אל מול המתח שניתך משמיים, ולאחר שהוא הופסק, הם חזרו שוב לנסוק כלפי מעלה.
עמוד התווך השני שעליו נשען החוסן הנפשי של האדם הוא חיבור למשאבים.
כאשר האדם מחובר למשאבים שלו, לכוחות שלו, הפיזיים, הסביבתיים, החברתיים והרגשיים כמובן, האדם מקבל ארגז כלים מלא להשתמש בו בשעת הקושי והדחק.
הוא לא צריך להתמודד עם זה בכוחות וכלים מוגבלים, הוא מחובר לסך כל המשאבים שיש וזמינים עבורו.
והדבר השלישי הוא אולי מהחשובים יותר: משמעות. כאשר האדם מוצא משמעות, סיבה והסבר מספיק טובים על מנת לתת לחוויה שהוא עבר משמעות מחזקת, מעודדת, אשר גורמת לו לשאוף קדימה, להיבנות ולבנות מתוך מה שהוא עבר, האדם חווה את האירוע מתוך מקום עוצמתי ופנימי, בעל משמעות ויכולת, ולא מתוך מקום חסר אונים, מפוחד וחסר פשר ומשמעות.
כל שלושת עמודי התווך הללו הם הם אלה שבמידה ונחזק אותם ונגביר אותם וניתן להם דגש רב, יוכלו להיות הם עמודי התווך שעליהם אנחנו יכולים לבנות את החוסן הנפשי שלנו.
וכאן, אצל דוד, שלושת עמודי התווך הללו לא באמת היו שם בצורה יציבה. כבר במקרה שהחברים פגעו בו, הוא גדל בבית שלימד וחינך אותו לנוקשות ולקיבעון.
אין הסברים, אין כללים, אין חוקים. ככה אבא אמר וככה יקרה.
הוא היה מנותק מהמשאבים שלו, מעצמו, מהסביבה האוהבת והתומכת.
והכי נורא, לא הייתה משמעות, ולו מינימלית ומינורית, אפילו לפגיעה עצמה.
מה קרה כאשר דוד רצה להתקבל לחברה בחזרה?
האם מה שהיה עד כה מספיק על מנת שדוד יהיה פוסט טראומטי?
האם מיד לאחר מכן דוד, נהיה פוסט טראומטי?
מה ההבדל בין טראומה, פוסט טראומה, ופוסט טראומה מורכבת?
כל זה ועוד, נרחיב בפוסטים הבאים.
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
