לפני כמה שבועות, באחת משעות הצהריים המוקדמות, מגיע אליי מטופל באשפוזית, ושואל אם הוא יכול להיפגש איתי היום, הוא אומר שקצת דחוף לו, אני אומר לו שהלו״ז שלי להיום כבר מלא, אבל אם ממש דחוף לו אני יכול לנסות להזיז מישהו למחר.
הוא חושב רגע ואומר, כן, אני אשמח, אני ממש צריך שיחה עכשיו.
בלב שמחתי ממש, היכולת לבקש עזרה, בטח ובטח עזרה רגשית ונפשית, היא לא מובנת מאליה בכלל, במיוחד בתחילת הדרך של ההחלמה. כשמטופל מגיע עם אמירה כזאת זה משמח, ואני מעריך אותו על כך.
ואכן הסתדר, והצלחנו להיפגש באותו יום. הוא מתיישב מולי ואומר, אני אגיד לך את האמת, אני ממש בדיכאון, אני מוגבל נורא, אני לא יודע מה לעשות.
מה קרה? שאלתי. הוא אומר, אני לא רוצה עכשיו שיהיה פה בלאגן ודברים כאלה… אבל לפני יומיים מישהו זרק איזה מילה בחדר, משהו, והתחיל מזה ויכוח. ואני, הוא אומר, אני לא יכול להיות בסכסוך עם אף אחד. אני לא יכול שמישהו רואה אותי לא בטוב. אני צריך לצאת טוב עם כולם.
תוך כדי שהוא אומר את הדברים, עוברת לי בראש מחשבה שאני צריך לקחת בחשבון שהאדם הזה מגיע מאזור וסביבה קשוחים, של פשע ומקומות לא סימפטיים כל כך. שם, אם אתה לא סוגר דברים בארבע עיניים ועושה סולחה, זה יכול להתדרדר מהר מאוד למקום רע. יחד עם זה, עוברת לי גם מחשבה אחרת, הצורך להיות טוב עם כולם, שכולם יהיו בטוב, זהו צורך שמוכר מאוד אצל מכורים…
והוא, ממשיך לדבר… בתחילת השהות שלי כאן קרה משהו דומה, וקצת זמן אחר כך הצלחנו לשבת בארבע עיניים ולפתור את הדברים כמו גדולים, והכול היה טוב.
עכשיו, הוא אומר, אני מרגיש שאני מתפוצץ כבר יומיים. אני הולך עם כעס עליו והוא כועס עליי, ומידי פעם ההוא דופק לי מבטים כאלה, מרגיש לי רע.
אני לא יכול להיות במקום כזה. ואולי בכלל, אולי אני לא יעלה לקהילה, אולי אני לא ימשיך את התהליך. להיות במקום סגור ככה, ופתאום מישהו בא לך לא בטוב, מה אתה עושה? אתה תקוע. כל הדבר הזה לא נראה לי…
הקשבתי בקשב רב, חייכתי חיוך קל, ואמרתי לו, אולי לא תרצה לשמוע את מה שאני אומר, אבל אם זה סבבה לך אני אגיד. הוא אומר, כן, תגיד, באתי בשביל זה.
אמרתי: בכנות, לא משנה אם תבחר להמשיך לקהילה ולהמשיך תהליך עם עצמך או לא, אבל בשבילך, אני שמח שנתקלת בזה עכשיו.
הוא שאל, למה, מה?
אמרתי: כי בעיניי, אחרי אמירה כזאת ואחרי סיפור כזה, אפשר להגיד לך, משה (שם בדוי כמובן) ברוך הבא לחיים!
הוא מסתכל עליי במבט חצי מבין, אני ממשיך ושואל אותו: בכנות, תגיד, האם בחוץ, כשהיית משתמש, נתקלת בדברים כאלה?
הוא אומר, כן, מדי פעם היו סכסוכים.
אני שואל, ואז מה עשית?
הוא אומר, אם דברים לא נפתרו, הייתי רץ להשתמש. חייכתי ברוגע ואמרתי לו, בדיוק, הנה זה העניין…
ההרגל שלנו, כשאנחנו מאבדים שליטה, כשאנחנו מרגישים אבודים, כשאנחנו לא יודעים מה לעשות, הוא ללכת להשתמש. דבר ראשון.
כי זה מחזיק לנו את השפיות, זה מסדר את הדברים כשהכול בבלגן.
אבל עכשיו, עכשיו אתה נדרש להתמודד עם המציאות כפי שהיא.
אתה נדרש להסתכל לחיים בעיניים ולהבין שככה מתמודדים אנשים מבוגרים, מגיעים לסכסוכים, לכעסים, לעצבים, ושם הם מתמודדים. הם לא בורחים לסם או לשתייה. הם צריכים להתמודד.
ובאמת, ההתמכרות היא לא התמכרות לחומר ולא לשתייה. ההתמכרות היא לבריחה. התמכרות היא לאי התמודדות עם המציאות הנוכחית שלי, גם אם היא טובה וגם אם היא רעה.
נכון, הוא אומר: האמת שגם כשממש ממש טוב לי אני הולך להשתמש.
נכון, אמרתי: שימוש לא קשור רק לרע או טוב לי.
זה קשור לשאלה האם אני יכול לחוות ולהרגיש את המציאות.
ואם אני מרגיש אותה, אני חייב לברוח, כי המציאות היא משהו שבשלב מסוים בחיים לא הצלחתי להתמודד איתו, ואז מצאתי פתרון – הסם.
ומאז ועד היום, ההרגל הפך לקבע, והדרך היחידה להתמודד עם החיים, היא לרוץ לשימוש.
אז משה, – ברוך הבא לחיים.
עכשיו, עכשיו אתה מגיע לצומת המכריעה, אל תבחר לברוח, תבחר להישאר. אני ואנחנו פה איתך!
מעניין אותי איפה טקסט זה פוגש אותנו?
וגם, מה אנחנו בוחרים לעשות כשמגיעה התמודדות?
איך אנחנו בוחרים להגיב?
האם גם אנחנו מגיבים בדרך קבועה ומסוימת?
האם הדרך הזאת טובה לנו?
האם היא יעילה?
ואיך היינו רוצים לבחור להתמודד בסיטואציות כאלה בפעם הבאה?
שלכם צביקה קליגר – עו"ס במכון הגמילה רטורנו – מכון לגמילה, טראומה ומניעה
