בפוסט העשירי והאחרון בסדרה נפתח ההבדל בין “להיות יבש” לבין “להיות מפוכח”. לא מספיק שהאדם המכור מפסיק להשתמש; כדי להישאר נקי לאורך זמן הוא צריך לבנות דרך חיים חדשה, לעבוד על דפוסי האישיות וההתנהגות שהובילו אותו להתמכרות, ולנוע מהחזקה בכוח אל החלמה פעילה.
בחלק השני של הפוסט, אנחנו נכנסים אל מה שקורה בתוך מערכת הגמול בזמן התמכרות. איך דופמין, עוררות, סבילות וזיכרון גופני גורמים לאדם להמשיך לרדוף אחרי התחושה הראשונה, גם כשהיא כבר כמעט לא חוזרת, ואיך אצל דוד החיפוש אחרי ריגוש מתחבר גם לניסיון עמוק לברוח מכאב, מהצפה ומזיכרונות שהגוף עדיין מחזיק.
לפעמים דווקא אחרי כמה ימים של ניקיון, האדם המכור בטוח שהוא כבר הסתדר. אבל מתחת למשפט הפשוט הזה, "אני אסתדר", מסתתרת מערכת שלמה של דחף, מוח, גוף, זיכרון וחיפוש אחרי הקלה, שממשיכה לעבוד גם כשהראש משוכנע שהכול בשליטה.
מה קורה לאדם שמסכים לוותר על הדבר היחיד שעזר לו לשרוד עד עכשיו. פוסט על התמכרות, גמילה, ועל הרגע שבו האדם נשאר מול עצמו בלי האפשרות לברוח.
גם לכם יש את הרגעים האלה שבהם אתם באמת לא יודעים מה הולך לקרות, המקומות שבהם אין לנו שום שליטה, ושבעצם לא הפחד הוא זה שמפחיד אותנו, אלא האפשרות בכלל להרגיש אותו.
