בקרב המחנכים וההורים בציבור הדתי והחרדי יש תחושה עמומה ש"אצלינו זה לא קורה". הילדים ובני הנוער שלנו לא חשופים לזוועות העולם אליהם חשופים בני נוער בגיל זהה בציבור הכללי, ולכן אין סיבה שהם יפלו להתמכרויות כבני נוער או כמבוגרים.
זה לא נכון, עובדתית. אלינו ב'רטורנו' מגיעים מטופלים רבים מהמגזרים הדתי והחרדי, הסובלים ממגוון רחב של התמכרויות שונות. אז איך אדם שמאמין באלוקים יכול להתדרדר להתמכרויות קשות שנוגדות את ההלכה בכל צורה? האם דתיים חשופים יותר או פחות להתמכרויות? לשאלות אלו ננסה להשיב במאמר הבא:
מחקרים מראים כי על אף שהדת נמצאה כבעלת השפעה ממתנת על הנטייה לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים, נראה כי היא אינה מהווה גורם מחסן מפני התמכרויות שונות, וכי התמכרות לסמים נפוצה גם בקרב אוכלוסיה דתית. מכך עולה כי דתיים אינם חסינים מהתמכרויות, אבל השאלה היא אחרת:
איך אדם דתי יכול בכלל ליפול להתמכרויות?
אחת השאלות שאנחנו ב'רטורנו', מכון גמילה למגזר הדתי, נתקלים בה הכי הרבה היא: אדם שמחשיב עצמו כמאמין דתי, שאמור לפגוש באלוקיו יום-יום, מרגע שהוא פוקח את עיניו בבוקר בתפילת "מודה אני", ואחר כך בתפילה במניין, בלימוד תורה ובעשיית חסד, איך הוא יכול ליפול להתמכרות, דבר שנוגד את ההלכה?
קחו לדוגמה את שמעון, בעל הסמכה לרבנות המשמש שנים כמורה לתנ"ך שהגיע לרטורנו רק לאחר שאשתו איימה שתתגרש ממנו אם לא יילך למכון גמילה מאלכוהול. לאחר שהיה נקי ברטורנו כ-30 יום, הביע שמעון ספקות לגבי יכולתו להיעזר בתוכנית רוחנית כדי להתגבר על התמכרותו. הוא שאל: "איך תוכנית רוחנית תוכל לעזור לי? מה יש לה לחדש לי?… אני חייתי צמוד לאלוקים 50 שנים, התפללתי אליו, צעקתי אליו, הוא ליווה אותי לכל מקום שהלכתי, ובכל זאת נפלתי להתמכרות… איך זה יכול לקרות???".
השאלה של שמעון היא שאלה טובה, באמת. והתשובה היא תשובה כואבת, תהיו מוכנים.
מכורים שמגיעים ל'רטורנו' הם אנשים שהדת לא היוותה עבורם גורם מרסן מפני התמכרויות. בדרך-כלל מדובר בדתיים שמקיימים את הפרקטיקה הדתית, אך זנחו את החלק הרוחני שבדת. אמנם הרוחניות עומדת בבסיסה של הדת היהודית, אך אדם יכול לנהל אורח חיים דתי ללא רוחניות, כשבעצם הוא מנהל אורח חיים דתי-לכאורה. מכור דתי יכול לשמור מצוות ולקיים את הריטואלים הדתיים, אבל מבחינת האמונה – הוא כבוי לגמרי.
"אני בעל עבירה", התייפח נחום, מכור לסמים, "אני לא מבין, הרי יש הבטחה מפורשת ש'המאור שבתורה מחזירו למוטב', למה כל העולם הרוחני שלי לא עוזר לי להתגבר על היצר הרע הזה?".
אדם יכול להתפלל במשך כל חייו מבלי לדבר עם אלוקים פעם אחת.
אחד המטופלים הגדיר זאת: "אדם משתמש הוא לא אדם דתי, הוא אדם עם מסכה של דתי… היה לי רק אלוקים אחד, וזה האלכוהול. אם אדם ששומר שבת ואין לו אלוקים זה אדם דתי, אז גם אני הייתי אדם דתי".
ההתמכרות יכולה להוביל לבלבול ולרגשות אשמה, ולהרחיק את האדם מאלוקים, כפי שתיאר רב מאחת הישיבות: "בתוך כל הסחרור הזה, אני מלמד בחורים ואני מבולבל לגמרי. אני עומד בתפילה, ואני מתבייש להסתכל לאלוקים בעיניים… אז אני במקום להתבייש ממנו, אני פשוט מתעלם ולא מתקשר איתו בכלל". מכור דתי יכול להבין את הדת ולקיים אותה בצורה נכונה, אבל הוא מוותר על משהו. הוא מקיים את כל המצוות, פרט להימנעות מהתמכרות. הגאון מווילנה מסביר שאדם יכול להיות שומר תורה ומצוות, אבל אם ישנה בו מידה רעה אחת, אותה הוא לא מכניע, הרי שהוא אינו מאמין באלוקים. ההתמכרות, למעשה, מפריעה לאדם המכור לנהל אורח חיים דתי, או לקיים את החלק הרוחני של הדת.
לעיתים המכור רותם את הדת כדי להצדיק ולהסביר את ההתמכרות שלו.
המכור משלה עצמו שההתמכרות תעזור לו להתפלל ולהתקרב אל אלוקים. הוא משכנע את עצמו שאם הוא ישתמש, הוא יהיה אדם טוב יותר, ילמד טוב יותר. יהודה, מכור לאלכוהול לשעבר, מתאר בציניות מרירה איך נהג להשתמש במצוות כתירוץ לספק את תאוותו לשתיה: "הייתי כל כך קרוב לאלוקים, שאפילו הייתי שותה אצלו בבית… בבית הכנסת עשיתי 100 ברכות ביום רק על וודקה…". ההכחשה עשויה להיות כה גדולה, עד שהמכור משכנע את עצמו להאמין שההתמכרות עוזרת לו לקיים את אורח החיים הדתי.
אז איך אדם דתי יכול להיאבק בהתמכרות?
ההכרה בחוסר האונים היא קשה במיוחד עבור אדם דתי, שהיה בטוח שהדת נותנת לו כלים לשלוט ביצריו. הדת מעמידה את האדם מול איסורים, ועובדת על היכולת שלו לעמוד בפניהם. אדם דתי רוצה לדעת שהוא מסוגל לשתות אלכוהול ולעצור אחרי רבע כוס. ביהדות ישנו ציווי להילחם ביצר הרע, ומכור דתי עשוי לייחס את המעידות שלו ליצר הרע ולחוש אשמה על כך שהוא לא מצליח לשלוט ביצרו. מכון גמילה מבהיר למכור כי הוא חסר שליטה, ועליו להכיר בחוסר האונים שלו מול ההתמכרות.
וזה קשה, קשה מאוד. קשה מאוד לאדם דתי להודות שהוא לא מצליח להתמודד עם היצרים שלו.
כשמטפלים במכורים מאוכלוסייה דתית וחרדית, חשוב להסביר להם כיצד יתכן שלמרות שהם קיימו תורה ומצוות, הם לא שלטו במעשיהם. ב'רטורנו' הם לומדים להכיר בחוסר האונים שלהם דרך ההבחנה בין התמכרות לבין יצר הרע. בסביבת היצר הרע האדם יודע שמה שהוא עושה אינו נכון, אבל הוא בוחר לעשותו בכל זאת. החוטא נמצא בשליטה; הוא עדיין יכול לבחור ברע או בטוב, למרות שהוא מחליט לבחור ברגע זה ברע.
ההתמכרות לעומת זאת, היא מחלה בלתי נשלטת. המטרה ברטורנו היא לעזור לאדם דתי לחבר את התפקוד היום־יומי בדת לעולם הרוחני, הטיפול בהתמכרות אינו אמור להחליף עבור אדם דתי את התורה, אלא לעזור לו להתחבר לתורה ולעולם הרוחני שבה, ולהרגיש טוב בתוך עולם זה.
"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", זעק דוד המלך. לפעמים צריך להגיע לתחתית, על מנת להבין שאינך יכול לפתור את בעיותיך בכוחות עצמך. בשלב הבא של הטיפול, אחרי שהמטופל הכיר בהתמכרות שלו כמחלה ובחוסר האונים שלו מולה, הטיפול מנסה לעורר את תקוותו של המכור, הטמונה בהכרה בכוח עליון, הבורא, בפנייה אליו ובנכונות לקבל ממנו עזרה והכוונה.
על אחד הקירות במשרד ברטורנו תלוי שלט שבו כתוב: "ישנן שתי עובדות בחיים: האחת היא שיש אלוקים, השנייה היא שזה לא אני…". החלק המשמעותי בתחילת הטיפול זה להבין, להאמין, להפנים ולקבל שאני לא אלוקים, אני לא מסוגל לצאת לבד מהבור בו אני נמצא, ואני זקוק לעזרה מקצועית. בעזרת הטיפול מצליח המכור הדתי להיפגש שוב עם אלוקים, לאחר שהשתחרר מלפיתת האגו העצמי שלו.
